כיכר דיזינגוף, 1934, אדריכלית ג'ניה אוורבוך

בית הספר הגבוה לאדריכלות, עיצוב ואומנויות באוהאוס (בגרמנית "בית הבנייה") פעל בגרמניה בשנים 1933-1919 ופיתח את הגישה הרציונלית בתכנון ואת התפיסה החברתית באדריכלות. האדריכלים שהביאו את סגנון הבאוהאוס לישראל היו יוצאי מזרח אירופה, בני העלייה השלישית.
האחריות החברתית של האוֹמן, על פי גישת הבאוהאוס, תאמה את האידיאולוגיה החלוצית שלהם. הסגנון האדריכלי של מורשת הבאוהאוס מתמקד באדם ובצרכיו, והוא מתאפיין בניקיון ובפשטות ובשימוש בקווים ישרים.
כדי להפוך את תהליך הבנייה לקל ומהיר יותר, כך שיאפשר בנייה להמונים, נעשה שימוש רב בבטון. הבתים צבועים לבן ופתוחים לסביבתם באמצעות חלונות גדולים וגבוהים ומרפסות פתוחות.
המבנים הראשונים בסגנון הבאוהאוס שנבנו בארץ ישראל היו בעיקר מבנים ציבוריים בקיבוצים. מאמצע שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 נבנו בישראל מאות רבות של בניינים בסגנון הבאוהאוס ובהם בתי "מעונות עובדים".
יצירותיהם של אדריכלי הבאוהאוס הותירו בישראל חותם ייחודי, שביטויו המובהק ביותר מצוי ברחובות תל אביב. המתחם שבין שדרות רוטשילד בדרום לירקון בצפון, ובין רחוב אבן גבירול במזרח לים במערב נבנה כולו בסגנון הבאוהאוס. בשנת 2004 הכריזה אונסק"ו על תל אביב כאתר מורשת עולמית של סגנון הבאוהאוס.