אוצר התערוכה: דני דותןכריכת קטלוג התערוכה
פתח דבר: עפרה רימון

לאולפולד קרקואר, האדריכל והאמן יליד ווינה, עלה לארץ ב־1924. בשנת 1925 עבד בסטודיו של האדריכל אלכסנדר ברוואלד בחיפה ובשנה זו אף קבע את מושבו בירושלים.
קרקואר היה יוצר מרכזי בתחום האדריכלות המודרנית בארץ והותיר את רישומו במבני ציבור ובבתים פרטיים שנבנו בקיבוצים ובערים.

בין עבודותיו החשובות מלון טלטש בחיפה (לימים מלון מגידו והיום מלון הר־הכרמל), בית בונם בירושלים וחדר האוכל בקיבוץ תל־יוסף. את התערוכה "לאופולד קרקואר – אשרי עניי הרוח" אוצר דני דותן, סופר, מוסיקאי ויוצר סרטים תיעודיים. בהיותו נכדו של לאופולד קרקואר התאפשרה לו היכרות אינטימית עם עבודותיו של הסב־האמן. היכרות זו אִפשרה למקד את התערוכה הנוכחית בפן הפחות מוכר ביצירתו של קרקואר, שנודע בזכות רישומי הנופים של הרי יהודה, העצים והקוצים. הכוונה ליצירות שבהן הוא מתמודד עם דמות האדם. התמודדות זו באה לידי ביטוי בעבודות המצויות באוסף המשפחה, שרובן לא הוצגו בתערוכות קודמות של קרקואר ושנוצרו בירושלים בין השנים 1926ל־1948. בעבודות אלה מבטא האמן את מצוקת האדם הנדון לדלות, לזקנה ולבדידות, תוך שהוא ממזגו עם נוף הררי צחיח, קוצים שמוטי תפרחת ועצים בקועי גזע וחסרי עלווה. את יצירותיו שמופיעה בהן דמות האדם מחלקת מאירה פרי־להמן לשתי קבוצות עיקריות: האחת דמויות אנונימיות "אשר בזרותן ובריחוקן משכו כנראה את ליבו של האמן ותאמו את תבנית הנוף החדש שאליו נקלע", והאחרת קבוצת "ישו/עץ", אשר לדעתה אפשר "להניח שעינוייו של ישו משמשים כאן סמל לעינויי העם היהודי, והזחילה מבטאת את מאמציו לשרוד" (מ' פרי־להמן ומ' לוין (עורכים), לאופולד קרקואר צייר ואדריכל 1954-1890, מוזיאון ישראל, ירושלים תשנ"ו: 86-65).

עולמו הרוחני ויצירתו של קרקואר מתוארים בעוצמה בספרו של דני דותן על משולש הפוך בין כאן לירח (כתר, ירושלים 1993). בספר זה, שזיכה את מחברו ב"פרס הספרות הישראלית", מתאר דותן את חייהם של כמה יוצרים בירושלים של תקופת המנדט, שהחוט המקשר ביניהם הוא ביתם של לאופולד וגרטה קרקואר. על המפגש הראשון של קרקואר עם דמות הצלוב ועצי הזית בסמטאות העיר העתיקה של 1925 כותב דותן (שם, עמ' 14): ירושלים היא סוג של פקודה, חשב קרקואר וידיו טיילו על פני ערמות צלבים מגולפים בעץ זית. חלקם בהקו כאילו נטבלו בשמן זית, אחרים היו דהויים וחסרי גימור. דמותו של הצלוב הייתה מגולפת ביד פרימיטיבית חסרת מיומנות, או אולי חסרת אהבה, של טכנאים מקומיים, שלמרות שנולדו בארצו של ישו שאבו את האסטטיקה הנוצרית שלהם ממקורות רחוקים. הצלובים שראה היו חיקויים גרועים של הצלובים האירופאיים. הדבר המקומי היחיד בחיקויים האלה היה עץ הזית, וקרקואר ידע שעץ זית מעדיף שישרפו אותו בשדה שעמד בו מאות שנים ושלא יגמדו אותו לדרגת פסלון שנמכר בפרוטות לעולי רגל ותיירים, כדי שיהיה להם משהו קדוש לחזור איתו לארצותיהם. עצי הזית היו הדבר הראשון שהמם את קרקואר בארץ ישראל. עכשיו, במצבם הפגוע והמעוות על הדוכנים, הייתה השפלתם קשה לו.

דותן מתאר כאן את החיבור בין ישו לעץ הזית שאותו שאף קרקואר לתאר ביצירתו. לא קדוש ממוסחר אלא בן הארץ, המקבל על עצמו את השורשים ואת הסבל הנלווה אליהם. התערוכה "לאופולד קרקואר אשרי עניי הרוח" מציעה למבקר מבט נדיר אל אוסף עבודות של רב־אמן, שכליו צנועים אבל רבי עוצמה. הגיר, הפחם והנייר משמשים את קרקואר ליצירת אמנות העומדת מעבר לצווי אסכולות ותקופות. גם בעבודות שמופיעה בהן דמות האדם ניכרים מאפייני הרישום של קרקואר, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבודותיו האחרות. היטיבה לתאר סגנון זה אלישבע כהן (לאופולד קרקואר רישומים, מוזיאון ישראל, ירושלים תשל"ד): אם ניתן לדבר על "כתב ידו" של רשם, אין ספק שעלינו לעמוד על זה של קרקואר. במרוצת השנים פיתח סוג רישום אישי המניח לזהות את עבודותיו כהרף־עין. בתנועות חפוזות, עולות ויורדות, מכסות משיכות הגיר הקצרות – אחדות קלות ועדינות, אחרות מודגשות בחוזקה – את הנייר, ומולידות נופים בעלי עומק עצום, רוויים אווירת אור וחושך. לעתים נראה כאילו המון הקווים והנקודות העצבניים נרשמו באקראי, אם כי למעשה לא הושאר מאומה ליד המקרה.

תודתנו לדני דותן אוצר התערוכה ולמחברי המאמרים בקטלוג התערוכה: לאור עזרתי, פסיכולוג מאוניברסיטת תל־אביב ועורך תכניות בגלי צה"ל, לפרופ' איטה שידלצקי, חוקרת ספרות גרמנית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, וליעל גלוברמן, משוררת ומתרגמת. תודתנו לארכיאולוגית פרופסור טרודה דותן, אמו של דני ובתו של לאופולד קרקואר, שהשאילה לנו את רוב העבודות המוצגות בתערוכה. תודתנו גם לגלריה גורדון בתל־אביב, שהשאילה לתערוכה את עבודות קרקאור שבאוספיה. תודות מקרב לב להנהלת קרן הכט, אשר תרמה רבות להצלחת התערוכה.

לקטלוג התערוכה