במרכז התערוכה עומדים ניצולי שואה וזיכרונותיהם 
מה אנחנו יכולים ללמוד מן העדים/עדויות האלה?

הפחד, הרדיפה ואובדן יקיריהם השאירו אצל מי שהיו אז ילדים ובני נוער פצעים עמוקים שאינם ניתנים לריפוי. לאנשים האלה יש צלקות שאי אפשר לרפא. הפרֵדה האחרונה, הפעם האחרונה שעיניהם חזו באב, אם, אח או אחות, נחרטו בזיכרונם לעד. בו בזמן, המובאות מלמדות שבמהלך חייהם ניסו העדים להתמודד עם פצעיהם בדרכים שונות ביותר.

הניצולים יודעים שהם יוצאים מן הכלל. שיחק להם מזלם. אבל הם מרגישים גם שאין הם ראויים למזל הזה. העובדה ששרדו בזמן שקרוביהם נרצחו נראית לניצולים רבים בלתי מובנת והיא ומוסיפה להכביד על רבים מהם.

 

השואה – רצח עם ושבר עמוק בציביליזציה, תקופה אפלה ובלתי נתפסת בהיסטוריה של המאה העשרים – נעשית בדוחות שמוסרים העדים מוחשית מאין כמוה. סיפוריהם משמשים ראיות שהשואה אינה לא בלתי ניתנת לתיאור ולא בלתי נתפסת. השואה היא תוצאה של אירועים רבים מספור שהתרחשו במשך שנים רבות במקומות שונים באירופה. אין היא מעשה ידיה של חברה פרימיטיבית, אלא של אומה בעלת היסטוריה תרבותית אדירה. העדים אינם מדברים על ברברים או על חיות אלא על אנשים אחרים. אותם אנשים שעינו אותם בעינויים נוראים, ש"רק מילאו את תפקידם", שהסתכלו או הפנו את מבטם הצדה או ניסו לעזור.

שנים רבות כמעט איש לא האזין לניצולים. שנים, ואפילו עשרות שנים, רבים מהם לא יכלו או לא רצו לדבר על רדיפתם. ההאזנה להם היא היבט מרכזי בהתמודדות עם השואה. ואולם משימתו של המחקר ההיסטורי היא לתת הסבר לשואה ולשם כך הוא מסתכל ללא משוא פנים בעיני הקורבנות, הפושעים והמשקיפים מן הצד גם יחד.

ניצולי השואה השוויצרים האחרונים

שווייץ, בהיותה מדינה נייטרלית, יצאה ממלחמת העולם השנייה בלא פגע. מיהם אפוא ניצולי השואה החיים בשווייץ? רובם לא היו באותה עת אזרחי שווייץ. הם באו מן הרייך הגרמני או ממדינות אירופיות אחרות. וכיוון שהיו יהודים, היו יעד ישיר לרדיפת הנאצים. מקצתם היו במחנות ריכוז ובמחנות השמדה ושרדו; אחרים נמלטו או הסתתרו והצילו את עצמם. רובם הגיעו לשווייץ לאחר מלחמת העולם השנייה.

משנת 1933 עד שנת 1938 הצליחו אלפי בני אדם שגורשו ונרדפו – יהודים, מתנגדים פוליטיים, בני סינטי ורומה, עדי יהווה והומוסקסואלים – להגיע למדינות אחרות דרך שווייץ. לאחר פרוץ המלחמה עשו השלטונות הנחושים בדעתם את "המשך המסע" כמעט בלתי אפשרי וכמה מאות בני אדם נשארו בשווייץ ושרדו. כיוון ששווייץ סגרה את גבולותיה בפני פליטים, משנת 1939 לא היה אפשר עוד להיכנס לשווייץ כחוק. גם לאחר שהחל גירוש היהודים, ושווייץ נשארה בעבור רבים המוצא האחרון, נשלחו כמה אלפי יהודים חזרה לגבול, אף שמשנת 1942 כבר ידעו הרשויות שהם צפויים למות.

עם זאת, מי שהצליחו להיכנס בחשאי לחלקיה הפנימיים של המדינה לא גורשו אלא נכלאו במחנות מעצר. בסוף המלחמה היו בשווייץ יותר מ-50 אלף פליטים, מתוכם כ-20 אלף יהודים, אף שעד יולי 1944 לא הכירה שווייץ ברדיפה של יהודים כעילה לבקשת מקלט. כיוון שהמדינה החלה לטפל בפליטים רק בשלב בשלב מאוחר יחסית, ארגוני רווחה וסעד נאלצו לשאת בעלויות הכספיות. האיחוד השוויצרי של ארגוני הרווחה היהודיים (VSJF) טיפל במשך שנים רבות באלפי אנשים, וסייעו בידו גם 19,000 יהודים שוויצרים בעלי אמצעים וארגון הגג שלהם, הפדרציה השוויצרית של הקהילות היהודיות. הם קיבלו סיוע גם מוועד החלוקה המאוחד היהודי-אמריקני (הג'וינט).

לאחר שהסתיימה המלחמה סיפקה שווייץ סיוע הומניטרי. בין השאר, אפשרה לצעירים ששוחררו מבוכנוואלד להתאושש בבתי הבראה. עם זאת, עד מהרה הם נדרשו לשוב ולצאת מן המדינה. אחרי ניסיון ההתקוממות בהונגריה ב-1956, והאביב של פראג ב-1968, הסכימה שווייץ לקבל כמה אלפי פליטים. היו בהם כמה ניצולי שואה שלא נחשבו לקורבנות הנאצים אלא למתנגדי המשטר הקומוניסטי דווקא. העובדה שבשווייץ חיים ניצולי שואה הגיעה לתודעת הציבור בעקבות המחלוקת על נכסים רדומים והמחקר ההיסטורי של ועדת ברז'ייה בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים.

ב-2018-2017 שווייץ ממלאת את התפקיד של יושבת ראש הברית הבין-לאומית לזיכרון השואה. התערוכה "ניצולי השואה השוויצרים האחרונים" מאפשרת לניצולים האחרונים של השואה ולצאצאיהם להשמיע את קולם.

כי מחר אולי יהיה מאוחר מדי
תערוכה של קרן גמאראל  

רעיון וטקסט: פסקל קראוטהאמר וכריסטינה שאפנר, furrerhugi.ag
מנהל התערוכה הנודדת: גדי וינטר
צילום: ביאט מומנטהאלר
במאי קטעי וידיאו: אריק ברגקראוט
יועצים אקדמיים: גרגור שפולר וסבינה בוסרט, ארכיונים של היסטוריה בת זמננו, המכון הטכנולוגי של ציריך (ETH)
ייעוץ אוצרותי: ברנהרד גיגר ופסקל שנייטר, מוזיאון קורנהאוספורום, ברן
תקשורת דיגיטלית: מנואל וינטר ורפאל וינטר
תרגום לאנגלית: בריגט סיון
תרגום לעברית: מאירה טורצקי
14 פורטרטים- באנגלית, עברית וערבית:

קלאוס אפל

היינו בבית ופתאום צלצל פעמון הדלת. "אתה מר אפל? אז בוא איתנו". אבי פנה אליי ואמר: "אתה לך לבית הספר". זה הדבר האחרון שאמר לי. לא ראיתי אותו עוד. קלאוס אפל נולד בברלין ב-1925. לאחר מאסרו של אביו הצטרפו קלאוס ואחותו רות לאחד ממשלוחי הילדים ("קינדרטרנספורט") האחרונים לאנגליה. אחיו הבכור, וילי-וולף בן העשרים, נאסר ונרצח באושוויץ, כמו אביהם בן ה-45. לאחר המלחמה הכיר קלאוס אישה שוויצרית. הוא עבד כשען והתגורר באזור הדובר צרפתית של שווייץ ונפטר שם באפריל 2017. יש לו שני ילדים ושלושה נכדים.

אדוארד קורנפלד

גורשנו בקרון בקר. נסענו שלושה ימים והרכבת נעצרה. פתאום שמעתי מישהו צועק בגרמנית: "תרדו מהרכבת!" הסתכלתי החוצה וראיתי אנשי אס-אס מכים אנשים כדי שירדו מן הרכבת מהר יותר. אישה אחת שטיפלה בילדיה הלכה לאט מדי. אנשי האס-אס לקחו את התינוק שלה וזרקו אותו על משאית. אנשים זקנים וחולים נזרקו גם הם על המשאית. הם הומתו מיד בגז.

אדוארד קורנפלד נולד סמוך לברטיסלבה ב-1929 וגורש לאושוויץ ולמחנות ריכוז אחרים. הוא צעד בצעדת מוות מקאופבוירן לדכאו ושרד. ב-29 באפריל 1945, כששחררו אותו הכוחות האמריקניים ממחנה הריכוז דכאו, שקל כשלושים קילו בלבד. אימו רוזה (בת 37), אביו סימון (בן 44), אחאיו הילְדה (בת 11), יוזף (בן 9), אלכסנדר (בן 7) ורחל (בת 4), כולם גורשו והומתו בתאי הגזים. קורנפלד הגיע לשווייץ ב-1949 ושהה ארבע שנים בדאבוס, שבה קיבל טיפול נגד שחפת ונרפא. אחר כך למד את המלאכה של שיבוץ אבני חן. יש לו שני בנים, ובת ושבעה נכדים.

נינה וייל

אחר כך הם קעקעו על היד שלי את המספר 71978. בכיתי המון. לא בגלל שכאב לי, לא; בגלל המספר. איבדתי את שמי והייתי רק מספר. אימי אמרה לי: "אל תבכי, לא קרה כלום, כשנחזור הביתה תלמדי בבית ספר לריקוד ותקבלי צמיד גדול ואיש לא יראה את המספר". מעולם לא למדתי בבית ספר לריקוד ומעולם לא קיבלתי צמיד.

נינה וייל נולדה בקלטאו (היום ברפובליקה הצ'כית) ב-1932. היא חיה בפראג וב-1942 גורשה לטרזיינשטט. אחר כך הגיעה עם אִימה אמליה לאושוויץ. היא הייתה בת 12 כשאימה בת ה-38 מתה שם מתשישות. נינה וייל נחלצה מסלקציה של רופא המחנה, יוזף מנגלה. היא שרדה גם במחנה עבודה. לאחר דיכוי האביב של פראג הוענק לה ולבעלה מקלט בשווייץ. היא עבדה במעבדה של בית החולים האוניברסיטאי בציריך.

פישל רבינוביץ

בסוף המלחמה הייתי בקומנדו עבודה במחנה ריכוז. היינו צריכים להניח פסי רכבת מפלדה. הייתי הצעיר ביותר והנמוך ביותר בקבוצה. תחילה היינו שלושים איש. בסוף 1944 רק שני אנשים עדיין היו בחיים. איך שרדתי? היה לי מזל. היה לי שיער אדום מבריק. הגרמנים קראו לי "רוטקופף", (ג'ינג'י). נתנו לי את העבודות הקלות ביותר.

פישל רבינוביץ נולד בסוסנוביץ' שבפולין ב-1924. ב-1943 אימו שרה בת ה-42 וששת אחאיו אסתר (בת 16), יעקב (בן 12), פרימטה (בת 10), בנימין (בן 8), מניה (בת 6) וברכה (בת 3) נרצחו באושוויץ. אחיו בן ה-18 יחזקאל מת במחנה הריכוז פאולבריק. אביו בן ה-46, ישראל יוסף, נורה למוות בפלוסנבורג. פישל רבינוביץ, ששהה ארבע שנים במחנות ריכוז ובמחנות עבודה, שוחרר בבוכנוואלד. ב-1947 בא לשווייץ עם קבוצת ניצולים שהיו זקוקים להבראה. הוא נשאר בשווייץ ונעשה המעצב הראשי של חנות כלבו גדולה בקנטון טיצ'ינו. מאז יצא לגמלאות הוא מספר את סיפור חייו בתמונות. פישל רבינוביץ הוא אלמן ואב לבן.

גאבור הירש

באושוויץ עבדתי מאחורי מחנה הנשים בהכנת לבנים. רציתי לראות שוב את אימי והבאתי לה את מנת הלחם שלי. עלה בידנו להחליף כמה מילים, אבל לא הצלחתי לתת לה את הלחם שלי. במקום זה היא נתנה לי את שלה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי.

גאבור הירש נולד בבקשצ'אבה שבהונגריה בשנת 1929 וכשהיה בן 15 גורש לאושוויץ. אימו אלה הייתה בת 48 כשנרצחה בשטוטהוף. לאחר ששוחרר נסע לבודפשט להשיג תעודת גמר של בית ספר תיכון. ב-1956, בזמן ההתקוממות בהונגריה, היגר לשווייץ דרך אוסטריה. הוא למד במכון הטכנולוגי של ציריך ונעשה מהנדס חשמל. גאבור הירש הוא אלמן, יש לו שני בנים ונכדים.

איוואן לבקוביץ'

אימי הגנה עליי בראוונסבריק. היא הייתה מתנדבת לעבוד בקבוצות עבודה נוספות בשביל עוד מנה של מרק והייתה נותנת לי אותה. למדתי קרוא וכתוב; למדתי את לוח הכפל בתנאים הקשים ביותר. אימי אמרה לי, "אתה תצטרך את זה בחיים". זה היה קסום. פירוש הדבר היה "אתה תשרוד".

איוואן לבקוביץ' נולד בפרשוב (היום בסלובקיה) ב-1937. בסתיו 1944 גורשו איוואן, אימו אליזבת ואחיו פאול לראוונסבריק. הוא הורשה להישאר עם אימו, אבל אחיו הבכור פאול, שהיה בן 15, הופרד מהן, נלקח למחנה הגברים ואחר כך נרצח. איוואן ואימו שרדו. איוואן לבקוביץ' בא לבאזל ב-1969 כפרופסור כדי להקים מכון חדש לאימונולוגיה (ענף בביולוגיה העוסק בחקר מערכת החיסון). הוא נשוי ויש לו בן ושני נכדים.

אווה קוראלניק-רוטנברג

התחנה הראשונה בנתיב המילוט שלנו הייתה וינה. בתחנת הרכבת עצר אותנו הגסטאפו והביא אותנו לבלות את הלילה במלון מטרופול הידוע לשמצה, מטה הגסטאפו. הראלד פלר ארגן את זה כדי להגן על הקבוצה הקטנה שלנו. אימא העבירה את הלילה בפחד ובבהלה. אני זוכרת את המגפיים המבריקים, את הרועים הגרמנים שהקצינים הובילו ברצועה ואת צלב הקרס הענקי באולם הכניסה העשוי שיש.

אווה קוראלניק-רוטנברג נולדה בבודפשט ב-1936. אימה, ברטה פסווג, הייתה מסנט גאלן, אבל אזרחותה השוויצרית נשללה ממנה לאחר שנישאה לאזרח הונגריה, וילי רוטנברג. באוקטובר 1944, בזכות מאמציו של מזכיר השגרירות הרלד פלר, ברחו אווה, אימה ואחותה ורה בת השישה שבועות ורה מהונגריה לשווייץ. אווה קוראלניק עמדה בראש הסוכנות הספרותית ליפמן בציריך. היא נשואה ויש לה בן, ובת וארבעה נכדים.

אגון הולנדר

ואז באו החיילים הבריטים. כשהם שחררו אותנו הייתי כמעט מת. מה שאני עדיין זוכר הוא את ערמות הגופות. איש לא יכול לשכוח את זה.

"אדם סלבי קטן לבן עור בן שש שנים בערך שכב בדממה על הדרגש שלו. הוא לא זז ולא דיבר. הוא היה חולה בטיפוס, כולו עור ועצמות". זהו קטע מן הספר Straight On מאת רוברט קוליס, רופא ילדים שהציל את אגון הולנדר (שנולד במרטין, היום בסלובקיה, ב-1938) לאחר שחרורו מברגן-בלזן. אימו של אגון הולנדר, אליזבט, מתה במחנה מטיפוס; היא הייתה בת 34. כשחֵילות ברית ורשה דיכאו ב-1968 את האביב של פראג ברח אגון הולנדר, שהחזיק בתואר מהנדס, לציריך. הוא היה מנכ"ל בתעשייה הטכנולוגית. הוא נשוי, יש לו שתי בנות ושלושה נכדים.

אנרי אליאס

הם אמרו לי "תיזהר, הם שילמו לדוד מזויף שייקח אותך מכאן. היהודים רוצים לקחת אותך איתם לארץ ישראל, להילחם בערבים". הייתי מבוהל לגמרי. פחדתי מהיהודים, הם צלבו את המושיע. הייתי צריך זמן כדי להבין שאני עצמי ילד יהודי.

אנרי אליאס נולד בבורגרהוט שליד אנטוורפן ב-1941. אביו בן ה-34, לאופלד, אימו בת ה-35 אורליה-אראנקה ואחיו בן ה-7 ז'ק גורשו ונרצחו, בדומה לבני משפחה אחרים. אנרי הוסתר והוטבל בכוח. לאחר השחרור הצהירו הנזירות והסנדקית שלו שמת, ניתנה לו זהות בדויה והוא נשלח מבית לבית כדי להעלים את דבר קיומו ולא להשיבו לעולם למשפחתו היהודית. ב-1945 מצאו דודו ודודתו רמזים ששרד, אבל לא הצליחו להשיבו אלא לאחר עשר שנות חיפוש ופסיקה של בית משפט. ב-1971 היגר אנרי לשווייץ מסיבות מקצועיות. הוא נישא שם ויש לו שתי בנות.

כריסטה מרקוביץ'

תמיד הייתי בת מזל. בת דודתי, דודתי, דודי – כולם נרצחו. ואנחנו נשארנו בחיים, בלי שהיינו ראויים לזה החביאו אותנו במנזר, החביאו אותנו בבודפשט. זה לא מגיע לי. המזל הזה לא מגיע לי.

כריסטה מרקוביץ' נולדה בבודפשט ב-1936 בשם כריסטינה ברבש. המשפחה כולה המירה את דתה לקתוליות לפני המלחמה, אבל על אף ההמרה הם נחשבו על פי חוקי הגזע יהודים; היא ואחותה הוסתרו במנזר סקרה קר. ב-1956 נמלטה לשווייץ ושם למדה פיזיקה ועבדה במכון פול שרר.

ברוניסלב ארליך

כשאני שוכב לישון ומכבה את האור אני חושב על הוריי ועל אחי הקטן, שנרצחו כולם. עוברים עליי לילות ללא שינה. אישה אחת מברן חשבה פעם שעליי לקחת טיפות ולריאן. קניתי לעצמי בקבוק. זה חסר תועלת.

ברוניסלב ארליך נולד בוורשה ב-1923 ושרד בשם בדוי לאחר שהועסק בעבודות כפייה אצל איכר גרמני. אביו בן ה-52 נחום, אימו בת ה-45 ברנדל ואחיו בן ה-15 יעקב נרצחו בשנת 1942, בגטו ורשה או בטרבלינקה. ב-1961 גייסה אותו חֶברה מברן לעבודה כעובד דפוס מקצועי. אחר כך נעשה מפיץ מצליח של מדפסות. הוא נשוי, יש לו שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.

קורט סלומון

כששואלים אותי איך התמודדתי עם השואה אני תמיד אומר את הדברים האלה: "אין לי פצעים. יש לי עור עבה". אבל זה לא נכון: אני פצוע. אינני בוטח עוד בבני אדם, אני בוטח רק בעצמי.

קורט סלומון נולד באקס לה שאפל ב-1935. תחילה נמלטה משפחתו לאנטוורפן, אך עם פרוץ המלחמה עברו לבריסל. בבריסל אולץ לשאת טלאי צהוב והטלאי נמצא ברשותו עד היום. קורט סלומון הוסתר וב-1945 התאחד עם משפחתו. הם שרדו במכלן, מחנה מעבר בדרך לאושוויץ, בזכות  עבודות צביעה ועבודה במרפאה. קורט סלומון בא  הגיע לשווייץ ב-1963, לאחר שהתאהב באישה שוויצרית. יש לו בן, בת (שנפטרה) ושני נכדים.

אגנס הירשי

כששכב אבי החורג, קרל לוץ, על ערש דווי ביקש ממני לוודא שפועלו לא יישכח. בזמן מלחמת העולם השנייה היה אבי החורג בבודפשט ושם הציל עשרות אלפי יהודים נרדפים באמצעות רישיונות מעבר שוויצריים.

אגנס הירשי נולדה בלונדון ב-1938. היא ואימה, שהיו בסכנה, חיו בבודפשט בזמן המלחמה וזכו להגנת קרל לוץ, דיפלומט מאפנצל ששימש כסגן הקונסול בשגרירות שווייץ. אחר כך נישאה האם לקרל לוץ. אגנס הירשי הייתה עיתונאית; היא אלמנה ויש לה שני בנים ונכדה.

דניאל גרסון – בן הדור השני

אבי בא לשווייץ עם הצלב האדום בשנת 1945, לאחר שחרור מחנה בוכנוואלד. הוא היה אז בן 19 ולגמרי לבד: . אביו, אימו ואחותו נרצחו בתאי הגזים בטרבלינקה. אחר כך הוא התחתן עם אימי, שהייתה יתומה. אבי הרגיש עם זה בנוח. הוא לא סבל משפחות שלמות בעלות אין-ספור קרובי משפחה. זה הפך את האובדן שלו לכואב הרבה יותר.

דניאל גרסון, יליד 1963, הוא בנו של ניצול שואה. בשלהי שנות השישים התמנה אביו למשרת פרופסור לכימיה אורגנית באוניברסיטת בזל. הוא היסטוריון שמתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית ומרצה באוניברסיטת ברן. התמודדותו עם ההיסטוריה שלו כבן של ניצול שואה מוכיחה שלחוויית השואה יש השפעה חזקה על חייהם של בני הדור השני.