המשפטנים יוצאי מרכז אירופה השתלבו במערכת המשפט בישראל רק לאחר הקמתה של מדינת ישראל. כ-250 עורכי דין הגיעו לארץ ישראל ממרכז אירופה בשנים 1934-1933, אך רובם לא יכלו לעסוק במקצועם מסיבות אחדות:
ראשית, הידע והכשרה שלהם היו בתחום מערכת המשפט האירופית (הקונטיננטלית), ואילו מערכת המשפט בארץ ישראל בתקופת המנדט הייתה תערובת של משפט בריטי, עות'מאני, מוסלמי וצרפתי.
שנית, הם לא שלטו בשפות המדוברות בארץ ישראל, ששימשו גם כשפות ההתדיינות בבתי המשפט.
שלישית, ממשלת המנדט סירבה לקלוט במנגנוני המשפט שלה את המשפטנים העולים, גם את מי שעמדו בבחינות.
עקב כך נאלצו רבים מהמשפטנים העולים ממרכז אירופה לעבור הסבה מקצועית ולעסוק בחקלאות, פקידות או מסחר. היו שהשתלבו בשוק הפרטי במשרדיהם של עורכי דין ותיקים או שהועסקו כיועצים משפטים-כלכליים.
עם הקמתה של מדינת ישראל נפתחו לפני המשפטנים יוצאי מרכז אירופה משרות רבות. נוכחותם הורגשה היטב במערכת השיפוט לדרגותיה, ובייחוד בבית המשפט העליון.
אומנם הם לא הצליחו לחולל מהפכה ולהביא לידי החלפת השיטה המשפטית הקיימת בשיטה הקונטיננטלית, אבל פועלם של אחדים מהם, בייחוד אלו שכיהנו כשופטי בית המשפט העליון, תרם להחדרת יסודות ממערכת המשפט הגרמנית ותפיסת עולמה אל מערכת המשפט הישראלית. יסודות אלו השתלבו במגוון ההשפעות האחרות שעיצבו את מערכת המשפט הישראלית.