פרק הזמן הארוך למדי שבין 1933 ל-1939 אפשר עלייה מתוכננת ומסודרת.
חלק מהעולים אף הגיעו לארץ ישראל כדי לעמוד על טיבה ולבדוק את אפשרויות קליטתם בה לפני העלייה הסופית עם בני משפחתם. בניגוד לצעירי עליות הנוער ועולי שנות ה-40 של המאה ה-20 , עולים אלה היו ברובם בני משפחות מבוססות, שהביאו איתם ציוד רב להקמת ביתם החדש. מי שניתנה להם האפשרות ניצלו את הסכמי ה"העברה" והביאו לארץ פריטים רבים, שנדרשו לביסוסם הכלכלי והחברתי, ובכלל זה: רהיטים, בדים, מערכות אוכל (פורצלנים), ספריות שלמות בגרמנית, ארכיוני מסמכים, תעודות ומכתבים מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20 .

אחת ממחברותיה של ג'ני קרמר לבית הס (1975-1887), המתעדות את מחקריה על תולדות משפחתה המורחבת בגרמניה. ברשימותיה חושפת קרמר את חיי המשפחה, הקהילה, מקורות הפרנסה והמנהגים של "יהודי הכפר" בגרמניה במאות ה-18 וה-19.
קרמר עלתה לארץ ישראל ב-1934 עם בעלה ד"ר מקס קרמר, רופא עיניים, ושלושת ילדיהם, ובשנת 1935 התיישבה המשפחה בנהריה.
עזיבת ההיימט Heimat – (מולדת בגרמנית) – לטובת המולדת החדשה בלבנט לוותה אצל עולים אלה בחששות רבים, בחוסר ודאות ובמעט מאוד ציונות, אם בכלל. בין העולים הללו, שלא חזו את גודל השואה העתידה להתרחש, היו מי שסברו שבבוא היום, עת יעבור זעם, יוכלו לחזור לאירופה, לבית שאותו עזבו.
האם מחשבה זו היא שהניעה אותם להעביר לארץ ישראל את תכולת ביתם, את ספריותיהם ואת הארכיונים המשפחתיים? אולי לא עמדו בפרידה מתכולת הבית ומאוספי הדורות, שהיו חלק מהגדרתם העצמית וממורשתם המשפחתית? אולי ביקשו להנחיל לבניהם ולבני-בניהם שייוולדו בארץ ישראל את מורשת האבות ותרבותם משם?
ייתכן שבלקיחת "קצת היימט" הרגישו מעין נחמה פורתא על חוסר הוודאות שציפה להם בלבנט. "ייבוא משפחתי" זה של שנות ה-30 של המאה ה-20 מעשיר היום את הארכיונים בישראל, ובייחוד את ארכיון המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית, כיום באוניברסיטת חיפה, והוא נדבך חשוב למחקר ההיסטורי.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון של צירי התנועה הציונית התקיים בעיר בזל שבשווייץ מ-29 –31 באוגוסט 1897, א'–ג' באלול תרנ"ז. חשיבותו של הקונגרס בכך שהניח את התשתית לתנועה הציונית וקרא לייסוד 'מדינת היהודים', עורר הכרה יהודית ברעיון הציוני ופרץ אל דעת הקהל הבינלאומית.
יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל. מרבית יהודי גרמניה לא היו שותפים להתלהבותו. הם הגדירו את עצמם "אזרחים גרמנים בני דת משה" וראו בציונות סכנה למעמדם האזרחי. התנועה הציונית משכה אליה רק מיעוט מיהודי גרמניה – סטודנטים ציונים צעירים, שהיו פעילים בתנועת הנוער 'בלאו וייס', באגודות הספורט 'בר-כוכבא' ו'מכבי' וחברי "החלוץ" שמטרתם הייתה הגשמה עצמית בארץ ישראל.
עד תחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו לארץ ישראל מתוך אידיאלים ציוניים רק כ-2,000 חלוצים גרמנים, ורובם פנו להגשמה התיישבותית.
בשנים 1933–1938 גרמה עליית הנאציזם לגל עלייה נוסף ממדינות מרכז אירופה, שהיה חלק מהעלייה החמישית.
הרמן שטרוק, תיאודור הרצל, 1903, תחריט, אוסף מוזיאון הכט
האומן שטרוק ניפגש עם הרצל במצרים, התרשם מאישיותו של ומאמונתו הציונית העמוקה, ויצר סדרת תחרטי דיוקן

דגלון רקום של 'מכבי הצעיר' ושל 'גורדוניה' שפעלה בהרי וינה, אוסטריה

בשנים 1933–1939 עלו לארץ ישראל כ-250 אלף עולים. גל עלייה זה הגדיל את היישוב היהודי בארץ ישראל כמעט פי שלושה וקירב אותו לחצי מיליון איש.
העלייה החמישית זכתה לכינוי "עליית היקים", אף-על-פי שהיקים (כפי שכונו העולים מהארצות הדוברות גרמנית) היו רק כרבע מכלל העולים: כ-50 אלף יהודים הגיעו מגרמניה ועוד אלפים אחדים הגיעו מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה )כמחצית מהעולים הגיעו ממזרח אירופה(.
בעת עליית הנאצים לשלטון ב-1933 חיו בגרמניה יותר מחצי מיליון יהודים, רובם משכילים בעלי מקצועות חופשיים, שהיו מעורים בחיי החברה, התרבות והכלכלה. בעקבות רדיפות היהודים בגרמניה ולאחר סיפוח אוסטריה וצ'כוסלובקיה לגרמניה חיפשו מאות אלפי מהגרים יהודים מקום מבטחים, וחלקם בחרו לעלות לארץ ישראל. בעקבות גל העלייה הגדול מהארצות הדוברות גרמנית הוקמה המחלקה הגרמנית בסוכנות היהודית בראשות ארתור רופין, והיא ניהלה את מפעל העזרה לעולי גרמניה בהיבטיו השונים.
רוב העולים ממרכז אירופה לא הגיעו לארץ ממניעים ציוניים, אבל המציאות הפכה אותם לחלוצים בעל-כורחם. חלק מהעולים פנו להתיישבות חקלאית בקיבוצים, במושבות ובכפרים. הם גם יצרו צורת התיישבות ייחודית – יישובים כפריים-שיתופיים לבני המעמד הבינוני ובהם משקים משפחתיים שהתבססו בעיקר על גידול ירקות ועל לול עופות. ואולם רוב העולים השתקעו בערים הגדולות: בתל אביב, בחיפה ובירושלים. חוקי המנדט הבריטי אפשרו לבעלי הון לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל.
המהגרים היהודים מגרמניה לא הורשו לקחת עימם את מרבית רכושם או הונם, אבל במסגרת הסכמי ה"העברה" עם גרמניה הם יכלו להמיר חלק מהונם לסחורות מתוצרת גרמניה שיוצאו לארץ ישראל. לפי הערכות הביאו העולים לארץ בדרך זו כ-20 מיליון ליש"ט בהון, ובעיקר בציוד תעשייתי וחקלאי. "יבוא" זה נתן תנופה אדירה להתפתחות הכלכלה המקומית.
העולים הביאו עימם גם ידע רב ומסורת תרבותית אירופית רבת שנים. כרבע מהעולים היו בני 36 ומעלה, רבים מהם בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, חוקרים ומדענים, ובהם בעלי שם עולמי בתחומי הרוח והמדע, הרפואה והמשפט. היישוב הקטן בארץ ישראל לא יכול לספק לכולם פרנסה בתחום עיסוקם, ולכן נאלצו רבים לעבור הסבה מקצועית.
היקים התעקשו לשמר את התרבות הגרמנית, והשפה הגרמנית היא ששלטה בחיי היום-יום של העולים. הם הוציאו לאור עיתונים וכתבי עת בגרמנית. היקים לא השתלבו בדרך כלל במערכות היישוב הקיימות והקימו ארגונים משלהם. אחד הבולטים שבהם היה "התאחדות עולי גרמניה", שהוקם כבר בשנת 1932 במטרה לייעץ לעולים לפני עלייתם ארצה ולסייע בקליטתם.
תרומתם של עולי מרכז אירופה ליישוב בארץ ישראל התבטאה במגוון תחומים: קידום חיי הכלכלה, המסחר והתעשייה, הבנקאות והביטוח, המדע והאקדמיה, הרפואה הפרטית והציבורית, החינוך, העיתונות, האדריכלות, המוסיקה והתיאטרון. אבל התרומה המהותית ביותר הבולטת לעין כיום היא הטבעת הצביון המערבי בחברה הישראלית.

"עם דגל מובילים אנשים – אפילו אל ארץ הקודש" – קבוצת נוער בהכשרה, ארנסדורפף, גרמניה, 1937: צילום: אברהם פיסרק

פרק הזמן הארוך למדי שבין 1933 ל-1939 אפשר עלייה מתוכננת ומסודרת.
חלק מהעולים אף הגיעו לארץ ישראל כדי לעמוד על טיבה ולבדוק את אפשרויות קליטתם בה לפני העלייה הסופית עם בני משפחתם. בניגוד לצעירי עליות הנוער ועולי שנות ה-40 של המאה ה-20 , עולים אלה היו ברובם בני משפחות מבוססות, שהביאו איתם ציוד רב להקמת ביתם החדש. מי שניתנה להם האפשרות ניצלו את הסכמי ה"העברה" והביאו לארץ פריטים רבים, שנדרשו לביסוסם הכלכלי והחברתי, ובכלל זה: רהיטים, בדים, מערכות אוכל (פורצלנים), ספריות שלמות בגרמנית, ארכיוני מסמכים, תעודות ומכתבים מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20 .

אחת ממחברותיה של ג'ני קרמר לבית הס (1975-1887), המתעדות את מחקריה על תולדות משפחתה המורחבת בגרמניה. ברשימותיה חושפת קרמר את חיי המשפחה, הקהילה, מקורות הפרנסה והמנהגים של "יהודי הכפר" בגרמניה במאות ה-18 וה-19.
קרמר עלתה לארץ ישראל ב-1934 עם בעלה ד"ר מקס קרמר, רופא עיניים, ושלושת ילדיהם, ובשנת 1935 התיישבה המשפחה בנהריה.
עזיבת ההיימט Heimat – (מולדת בגרמנית) – לטובת המולדת החדשה בלבנט לוותה אצל עולים אלה בחששות רבים, בחוסר ודאות ובמעט מאוד ציונות, אם בכלל. בין העולים הללו, שלא חזו את גודל השואה העתידה להתרחש, היו מי שסברו שבבוא היום, עת יעבור זעם, יוכלו לחזור לאירופה, לבית שאותו עזבו.
האם מחשבה זו היא שהניעה אותם להעביר לארץ ישראל את תכולת ביתם, את ספריותיהם ואת הארכיונים המשפחתיים? אולי לא עמדו בפרידה מתכולת הבית ומאוספי הדורות, שהיו חלק מהגדרתם העצמית וממורשתם המשפחתית? אולי ביקשו להנחיל לבניהם ולבני-בניהם שייוולדו בארץ ישראל את מורשת האבות ותרבותם משם?
ייתכן שבלקיחת "קצת היימט" הרגישו מעין נחמה פורתא על חוסר הוודאות שציפה להם בלבנט. "ייבוא משפחתי" זה של שנות ה-30 של המאה ה-20 מעשיר היום את הארכיונים בישראל, ובייחוד את ארכיון המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית, כיום באוניברסיטת חיפה, והוא נדבך חשוב למחקר ההיסטורי.