אוצרת התערוכה: רנטה רוזנטל-הגינבוטום
פתיחת התערוכה: סתיו 1998

דיוניסוס (בכחוס) אינו כלול בחוגם של שנים-עשר האלים האולימפיים. למרות זאת זכה לפופולאריות לא רק בתחום המיתולוגי ובאמנות החזותית של התרבות היוונית וההלניסטית אלא גם בחברה היהודית, הנוצרית והמוסלמית של שלהי העת העתיקה.

דיוניסוס היה אל היין והחקלאות, התענוגות והפריון, השִכרות והאכסטזה, פטרונם של הקוצרים ושל התיאטרון והשחקנים הנודדים. פולחנו של דיוניסוס הגיע ליוון מתרקיה או מאסיה הקטנה; אביו היה האל זאוס, ואמו – בת תמותה, סֶמֶלֶה שמה, בתו של קדמוס מלך תֶבי. קיימות אגדות שונות על מעשיו של דיוניסוס בצעירותו ועל האופוזיציה אליו, שייתכן שהיא מרמזת להיותו זר, פולש להר האולימפוס. סופר עליו, כי רדף והעניש קשות את אלה שסירבו להאמין באלוהותו, ולמרות זאת, הוא הוכר כאל אמיתי רק לאחר שפולחנו התפשט בעולם העתיק.

הפעילויות הפולחניות הקשורות בדיוניסוס היו רבות ומגוונות. חגיגות, שכונו הדיוניסיה הקטנה והדִיוֹנִיסיָה הגדולה, נערכו, החל מהמאה השישית לפנה”ס, בערי יוון ובכפריה, אך בעיקר בחבל אתיקה. אמנות התיאטרון – בתחומי הטרגדיה והקומדיה גם יחד – התפתחה כחלק מחגיגות אלה. לכבודו של דיוניסוס נערכו גם מסיבות בעלות אופי אוֹרְגִיאַסטי, שמשתתפיהן – שהיו שרויים בשִכרון חושים – רקדו הלומי-יין לקולם של חלילים, אבובים, מצילתיים ותופים, עד שהגיעו לערפול חושים. לדיוניסוס גם היה תפקיד חשוב בדת המסתורין האורפית(תנועה דתית, שייסודה מיוחס לאורפיאוס, שבשירתו נכללו העקרונות והאגדות האורפיות. דיוניסוס היה אל אורפי חשוב). לפי מסורת אורפית אחת בחר זאוס את בנו דיוניסוס לשליט על העולם, מעל כל האלים, למשך ששה דורות. הפופולריות והאוניברסליות של דיוניסוס בשלהי העת העתיקה – עליהן מעידות במיוחד האמנויות החזותיות – הן תוצאה של קרבתו האינטימית לבני האדם: כמשגיח אישי, דיוניסוס שומר על הדורשים עזרתו בעתות סבל ומצוקה. תפיסה זו משתקפת בדיוניסיאקה, יצירתו האפית של המשורר, בן אמצע המאה החמישית לסה”נ, נונוס מפנופוליס (Nonnos of Panopolis): “בקחוס אדוננו הזיל דמעות, כדי שיוכל לשים קץ לדמעותיהם של בני תמותה”.

בארץ-ישראל יש עדויות לפולחן דיוניסוס מהתקופה ההלניסטית, התקופה הרומית-ביזנטית ועד לתקופה האיסלמית הקדומה. פולחן זה, שתחילתו בערים בעלות אוכלוסייה פגאנית, שהיתה ‘פתוחה’ לקליטת תרבות יוונית, כגון אוכלוסיית בית-שאן (סקיתופוליס), נתקבל גם בקרב קבוצות ממוצא אתני ודתי שונה. פולחנו של דיוניסוס במזרח הקרוב בא בהמשך לפולחן אדוניס, אל הצמחייה וסמל המוות וההתחדשות בטבע. דיוניסוס היה היחיד באלים היווניים שמת בסתיו ונולד מחדש באביב, התקופה שבה נערכו לכבודו טקסים וחגיגות. ואכן פלוטרכוס, האחרון בסופרים היווניים החשובים (משלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה) טען ש’אדוניס היפה היה לא אחר מאשר דיוניסוס’. אף אחד מהם לא נמנה עם האלים העיקריים, שגורל העולם וכל היצורים החיים בו נתון בידיהם. הואיל ואדוניס ודיוניסוס נחשבו לאנושיים, הם גם סבלו כבני אנוש. במותם מעריציהם קוננו, ובקומם לתחייה – התמלאו שמחה. עצב ושמחה, סבל וגאולה, מוות ולידה מחדש, סיפוק גופני ורוחני – האופי האנושי משתקף בכפילויות אלה, וכל אדם היה מסוגל להזדהות עם אלוהות מיוחדת זו. מהתקופה ההלניסטית ואילך, כאשר גבר הרצון אצל בני האדם למצוא מושיע לאנושות, נעשו אלים כמו דיוניסוס מקובלים יותר ויותר. דיוניסוס ונושאים הקשורים בו מופיעים על ממצאים שונים ומגוונים, ובהם פריטים פולחניים, כאלה הקשורים לקבורה, וכן על חפצים שהיו בשימוש יום-יומי. ואולם התשובה לשאלה, אם השימוש במוטיב דיוניסי מסוים היה עיטורי בלבד או שהייתה לו משמעות רוחנית ודתית, לעתים קרובות אינה חד-משמעית. יש הסבורים שמוטיבים דיוניסיים בכתובות ובמטבעות מצביעים על היבט פולחני, ואילו הופעתם בסרקופגים, פסיפסים, כלי שולחן, נרות, כלי ברונזה ותכשיטים מבטאת ערכים אסתטיים ועיטוריים. מרכזי אמנות ייצרו מוצרים מסוימים ואנשים רכשו את מה שהיה בנמצא ומה שמצא חן בעיניהם. ואולם זוהי נקודת מבט מוגבלת וחומרנית מדי, המתעלמת ממסורות ופולחנים קדומים, ארוכי ימים שהיו מושרשים עמוקות. דומה, שלהזדהות עם הנושא המתואר על חפץ מסוים הייתה משמעות של אמירת תפילה, אם כי המסר הרוחני המקורי שלו אבד, במקרים מסוימים, ללא חזור.

דיוניסוס ופמלייתו הנושאים והמוטיבים הדיוניסיים, המתוארים באמנות החזותית מתייחסים לחיי דיוניסוס – לידתו, ילדותו והתבגרותו – ולתפקידו בתהלוכות ובמשתאות שחגג עם בני לווייתו. אמו בת התמותה, סֶמֶלֶה, ילדה אותו בטרם עת ואביו זאוס נתן את התינוק דיוניסוס לאל הרמס, וזה מסר אותו לגידול בידי הנימפות של נִיסָה בתרקיה. כשהגיע לגיל שבו לא נזדקק עוד לאומנות, חונך בידי סילֶנוס, הזקן והחכם מבין הסָטִירים, שהם רוחות היערות וההרים. מסילנוס למד דיוניסוס על חוכמת העולם ואת ידע העתיד, והוא אף הכניס אותו בסוד גידול הגפן, ייצור היין, טיפוח עצי פרי ודבורים. בצעירותו יצא דיוניסוס, שלווה בפמליה גדולה, למסע ניצחון, שהחל בתרקיה, עבר ביוון ובאיי הים האגיאי, בפריגיה ובסוריה והגיע להודו. את פולחנו הפיץ בכל מקום שעבר בו. על בני פמלייתו (תִיאַסוֹס) נמנו חברי נעוריו הסִילֶנים והסָטירים, נימפות ומֶנדוֹת, מעריצים ממין זכר וממין נקבה. הסילנים היו במקורם האנשות של רוחות המעיינות והנהרות, ואילו הסטירים – של היערות וההרים. הנימפות, שאכלסו את המעיינות והנהרות, הצטיינו בנעוריהן, ביופיין ובקסמן. המנדות, ואתן נימפות ונשים אחרות, עבדו לדיוניסוס בריקודים, עד לשכרון ולטירוף של החושים. בני לוויה אחרים היו הקנטאורים, יצורים שחלק גופם העליון של אדם, ומן החזה ומטה של סוס. האל פַן, שבא לעולם ולו רגליים, קרניים וזקן של תיש, הגן על הרועים ועל עדריהם, על היערות ועל שדות המרעה; אביו היה הרמס, שהביא את דיוניסוס התינוק אל אומנותיו הנימפות. בין בעלי-החיים בחבורתו של דיוניסוס נכללו הפנתר והאריה. בעת התהלוכות שנערכו בחגיגות הדיוניסיה, נכנסו המשתתפים, כשהם מחופשים ועוטים מסכות, לתפקיד בני פמלייתו של דיוניסוס, וזאת כדי להתנסות בגופם ובנפשם בחוויה האלוהית. דיוניסוס מתואר לעתים קרובות כחוגג, היושב תחת גפן, ויין מוגש לו בידי סטיר או מֶנָדָה. משתאות הנקראים סִימְפוֹזִיָה , היו הזדמנויות להתכנסויות חברתיות עליזות, שלא יין בלבד נצרך בהן; באותן שעות גם נערכו דיונים, נישאו נאומים ונקראו דברי שירה.

טיב הגפן כאשר נתפס דיוניסוס הצעיר בידי שודדי הים הטִירֶנִיִים, שקיוו לקבל עבורו סכום נכבד כדמי כופר, כמה מעשי נסים אירעו בים. מי המלח, שמסביב לספינה, הפכו ליין, וגפן נושאת אשכולות ענבים צמחה מתורן האונייה. על כלי, שנוצר בידי הקדר אכסקיאס בשנת 535 לפסה”נ בקירוב, מתואר דיוניסוס כשהוא נח בהסבה על ספינה, השטה בין דולפינים בים רוגע; התורן הוא חלק מגפן גדולה שופעת עלים ואשכולות. בשעת החגיגות נישאה בראש התהלוכה אמפורה מלאה יין ומעוטרת בזמורת גפן. התִירְסוֹס – מטה קסמים עשוי זמורת גפן, שבראשו אצטרובל, עטוף עלי גפן וקיסוס, ולעתים מעוטר בסרטים – הוחזק בידי דיוניסוס ופמלייתו במשך החגיגות והריקודים. בסצינה המרכזית בפסיפס שנחשף בציפורי מתוארת תחרות שתייה בין דיוניסוס להרקלס; בחלקים אחרים של הפסיפס נראים שלושה אנשים, הדורכים ענבים, ושלושה רועים, היושבים תחת עץ. תיאורים אלה הם בבחינת תזכורת לכך, שדיוניסוס היה גם אל החקלאות והפוריות, טיפוח עצי פרי וגידול דבורים. הוא נוכח בבציר הענבים, ולדברי אוריפידס ‘ בני תמותה מוצאים שִכְחה בגביע היין המבורך שלו’ (תרגום חופשי). זה ההיבט המועיל של היין; מבחינה זאת הגפן והיין הם אלגוריה לחיים המאושרים (vita felix) ואולם רק דיוניסוס מסוגל לשתות יין ללא כל סיכון; בני אדם חייבים לשתות אותו במידה ובזהירות, הואיל וכסם הוא עלול לגרום לטירוף ולאיבוד חושים. הגפן והאמפורה, המופיעות באמנות היהודית ובאמנות הנוצרית הקדומה – וללא קשר מוגדר למחזור דיוניסוס – משמשות תזכורת חזותית להשפעות המסוכנות של היין, ועם זאת מדגישות את משמעותו הדתית. מוטיב הגפן הוא חלק מפולחן פוריות וצמיחה, שהחל בעידן קדום ונמשך באמונה העממית מאות שנים. למסתכל בן ימינו אין מוטיב זה אלא דגם לנוי ולקישוט, ואילו הקדמונים ייחסו לו משמעות רוחנית.

‘היין הוא ראי הנשמה’, רנטה רוזנטל-הגינבוטום (מתוך קטלוג התערוכה)


מימי הומרוס ואילך השתמשו היוונים בתואר oinopi (כהה כיין) כדי לתאר את הים. זה רק אחד מן הדימויים הרבים בשפה היוונית הקשורים ליין, ושיאם באמירה: ‘ברונזה משקפת את הצורה; היין הוא ראי הנשמה’ (איסכילוס). ליין היה מקום מרכזי בחברה היוונית, ואל היין, דיוֹניסוס (בקחוס), זכה לכבוד רב. במחזהו הבקחנטיות מציג אוריפידס את הפנים השונים של האל ומצביע על תפקידיו הדתיים, הפילוסופיים והחברתיים. החוזה טיריסיאס (Teiresias) מסכם במילים אלה: ‘כאל יוצקים אותו בנסך לאלים ובזכותו בני אדם רואים ברכה’ (הבקחנטיות: 285-284). 

 

עזרת האלים וחסותם מתגלות באמצעות היין, העוזר לבני האדם להתגבר על צערם ולמצוא אושר. הדבר מתבטא בעיקר בשינה, הבאה לאחר שתיית יין, שבה משתחררים יצורי אנוש ממכאוביהם ומדאגותיהם. זה ההיבט הרפואי – המרפא – שלשתייתהיין. צריכתו נחשבה להרבה יותר מצריכת משקה סתם. היא היתה פעילות קיבוצית דתית כמעט, שהתקיימה כסימפוזיון – התכנסות חגיגית של גברים בוגרים ל’משתה’ לאחר ארוחה. המשתתפים שתו בצוותא ונהנו מיין, מוזיקה, ודברי שירה, ריקודים ושירים, משחקי מיומנות ושיווי משקל, שיחות רעים ויחסים של חיזור וארוטיקה, וכל אלה באווירה נעימה רוויה ריחות בשמים וקטורת. עוצמתו של הטקס הפולחני היתה כובשת, וכל החושים – טעם, ריח, מישוש, שמיעה וראייה – נשבו בקסמו של דיוניסוס. הוא אדון היין, ייצורו, חלוקתו וצריכתו, ומעבר לכל אלה – הוא עצמו שותה את ‘נקטר האלים’. ואולם רק דיוניסוס מסוגל לשתות יין טהור מבלי להסתכן; יצורי אנוש חייבים להשתמש בו כשהוא מהול במים ולשתותו במידה ובזהירות, כי בהיותו pharmakon (סם החיים או סם המוות), הוא עלול לגרום לטירוף הדעת ולבלבול חושים.

 

 

‘הבה נשתה! למה נמתין להדלקת המנורות. הלילה רק כחוט השערה מאתנו. הורד את הגביעים המעוטרים מן המדף, ידיד יקר, לכבוד בנם של סֶמֶלֶה וזאוס. תן לנו יין להשכיח את מכאובינו. מזוג שתי מנות מים במנת יין ונריק באחת את הגביעים המלאים’ (אלקאיוס, אתנאוס, 10.430, ג-ד, תרגום חופשי). היין היה אסור בשתייה עד לאחר הניסוך, טקס שבו הוקרב לאלים חלק מן היין. שלושה קראטרים, שהכילו יין מהול, הועלו לאלים: הראשון לזאוס, השני לגיבורים והשלישי לזאוס סוטר (המושיע). דיוניסוס מסביר את משמעותם של קראטרים אלה: ‘לִבְנֵי בִינָה אני מוזג שלושה קראטרים בלבד: אחד (שאותו הם שותים ראשון) לַבריאות, השני לְאהבה ולתענוגות והשלישי לשינה. בעלי דעה שקולה הולכים לבתיהם אחרי שהאחרון נשתה עד תומו. הקראטר הרביעי איננו עוד יין. בשתייתו נפרץ הסכר לעזות פנים; בחמישי – לצריחות; בשישי – לדברי לצון גסים; בשביעי – למהלומות אגרופים; בשמיני – להתנהגות פרועה; בתשיעי – למרה שחורה; ובעשירי – לטירוף הדעת. זה הקראטר שלאחריו הלם ואיבוד חושים’ (קומדיה אבודה של אובולוס, לפי אתנאוס, 2.36, ב, תרגום חופשי).

חוגגי הסימפוזיון הצטרפו תכופות לקומוס – תהלוכה מן המקום שבו התקיים הסימפוזיון או אליו (והשווה הסצינה המתוארת בפסיפס שבציפורי). תהלוכות אלה היו גִרסה פרטית של התהלוכות הציבוריות, שנערכו בתקופת חגיגות הדיוניסיה. באתונה התקיימה החגיגה העיקרית בחודשים ינואר – פברואר; זאת לא היתה חגיגה לסיום עונת הבציר, אלא לכבוד היין החדש. נס היין, שיוחס לדיוניסוס, הוצג באמצעות פתיחתו הטקסית של קנקן, ונחגג לא רק בתהלוכות, אלא גם בהצגות תיאטרון של טרגדיות וקומדיות. המשתתפים בתהלוכה, מחופשים ועוטי מסכות, קיבלו על עצמם, כביכול, את תפקיד פמליית דיוניסוס – התיאסוס – כדי לחוות בלבם ובנפשם את הישות האלוהית ולהיכנס בסודן של המיסטריות.

התיאורים המקיפים ביותר של התהלוכות הדיוניסיות נשתמרו על רצפות פסיפס. רצפה אחת היא זו שנחשפה בשייח’ זווייד, ונמצאת היום במוזיאון איסמעיליה. בין בני הפמליה נראים סילנים וסאתירים, נימפות ומנדות, ארוסים, פאן, קנטאורים ועובדי בקחוס ממין זכר וממין נקבה; בחבורת החיות המלווה אותו משתתפים פנתר, אריה, פיל, עז וחמור. כן מתוארים בפסיפס אירועים ממיתוס דיוניסוס – לידתו, ילדותו והתבגרותו – ואף סצינות עם אלים אחרים, גיבורים ובני תמותה, כמו הרמס, הפֶיסְטוֹס, הראקלס, איקאריוס ואריאדנה. פסיפסים הקשורים לדיוניסוס נמצאו בכל רחבי העולם הרומי והביזנטי המוקדם, ותחילתם משעה שפולחנו והערצתו נעשו מקובלים ואוניוורסליים. מסעו להודו וחזרתו משם, אירוע בחייו, המכונה ‘מסע הניצחון ההודי’ ומתואר בפסיפס ציפורי, מתואר בפירוט בידי נונוס מפנופוליס ביצירתו דיוניסיאקה (מחזור בן 48 ספרים, שחלקם הגדול מוקדש לכיבוש הודו בידי דיוניסוס).

רבים מן הטיפוסים האיקונוגרפיים, המופיעים באמנויות החזותיות של שלהי העת העתיקה, מקורם באב-טיפוס על כלים אתונאיים אדומי-דמויות ושחורי-דמויות. ואולם מעמדו של דיוניסוס בעולם היווני אינו מהווה הסבר מראש לעובדה, ששרידים של פולחנו נותרו בעינם במזרח הקרוב עד לתקופה האיסלאמית הקדומה. מעמדו חייב את שרידותו, מקובלותו והאוניוורסליות שלו לרוח האחווה, שסימלה את שתיית היין אצל היוונים, לרעיון השיתוף. משתתפי הסימפוזיון לא היו שותפים שווים בשמחת הצוותא בלבד; דיוניסוס הפך את האירוע הגשמי של המשתה לאירוע רוחני, שאיפשר לכל אחד ממשתתפיו להזדהות עם הרוח האלוהית. וכן, מן התקופה ההלניסטית ואילך – כאשר בני האדם החלו לחפש מושיע לאנושות – נתקבלו אלים וגיבורים כדיוניסוס ואורפאוס בזרועות פתוחות ונעשו מקובלים יותר ויותר.

התפתחות זו התבטאה באמנויות החזותיות במספר ניכר של פריטים שונים, שעוטרו במוטיבים דיוניסיים. אלה כוללים שמונה קבוצות: 1. מטבעות; 2. פסיפסים; 3. פיסול וגילוף באבן; 4. סרקופגים בשיש ובאבן, וארונות קבורה מעופרת; 5. כלי שולחן, כלי בית ונרות מתכת, חרס וזכוכית; 6. צלמיות ברונזה וחרס; 7. אריגים; 8. גילופים בשנהב ובעצם, וכן אבנים יקרות, ששימשו לעשיית תכשיטים וחפצי נוי. כל אלה – מלבד פסיפסים, סרקופגים ואריגים (הנידונים במאמרים אחרים) – יידונו עתה כאן בקצרה.

לפולחנו של דיוניסוס בבית-שאן (ניסה – סקיתופוליס) בתקופה הרומית יש עדויות רבות במטבעות, בכתובות ובממצאים אחרים. ואולם ראשיתו של פולחן זה בתקופה ההלניסטית. הסלאוקים שינו את שמו של אתר תלמיי ששמו סקיתופוליס לניסה – על שמה של הנימפה ניסָה, אומנתו של התינוק דיוניסוס, שנקברה, לפי המסורת, במקום זה. אגדה זו יוחסה לערים רבות במזרח התיכון, שתבעו לעצמן את הכבוד הזה. כשהחלה בבית-שאן, בתקופת הפרוקונסולגביניוס (55-57 לפסה”נ), טביעה עצמאית של מטבעות, הונפקו טיפוסים אחדים של מטבעות. הנפוץ בהם הוא המטבע שעליו ניצב דיוניסוס בצורתו המקובלת: עירום, אוחז בידו בתירסוס ומוזג יין לפנתר שלמרגלותיו. טיפוסי מטבעות אחרים כוללים את האל הלבוש, העומד באותה תנוחה; האל עם מטה הרועים ואשכול ענבים; דיוניסוס העומד, מחזיק בידו האחת את התירסוס, כאילו היה כלי נשק, וידו האחרת מונחת על ראש ילד; לידתו של דיוניסוס מתוך ירכו של זאוס ומסירתו לנימפה ניסה; ניסה יושבת בתנוחה של טיכה ומניקה את התינוק; ודיוניסוס, הנוסע במרכבה רתומה לפנתרים – מסע הניצחון להודו. הרומאי

מטבעות שנשאו עליהם את האל בדמותו המקובלת נטבעו בשבע ערים נוספות בארץ-ישראל ובאזורים סמוכים לה: רפיח, איליה קפיטולינה (ירושלים), קיסריה מריטימה, דיוספוליס (לוד הרומית), קנתה שבחורן, קפיטוליאס שמצפון לאירביד, וחשבון שבמואב. על מטבעות מרפיח מופיעים דיוניסוס ואפולו, וכן טיכה המובילה את הילד דיוניסוס. טיפוסים נוספים מקיסריה כוללים את דיוניסוס, טיכה ודמטר, והאל רוכב על פנתר או אריה . הסלאוקים טבעו בפניקיה מטבעות ועליהם דמותו של דיוניסוס; בתקופה הרומית השתמשו בצור, צידון, בריטוס (Berytus), ובוטריס (Botrys), בטיפוס הקלאסי של המטבעות.

חשיבותם של המטבעות בכך שהם, כמו הכתובות, מצביעים על קיומם של פולחנים בערים שבהן נטבעו, ואילו חפצים אחרים, כמו פסיפסים, ארונות קבורה, כלים ותכשיטים מלמדים על ערכים אסתטיים ועיטוריים. אין ספק שקוני החפצים יכלו לקנות רק מה שניתן להשגה בשוק, או העדיפו לקנות מה שהיה לפי טעמם; ואולם לא כל מה שנראה למסתכל בן זמננו כאורנמנטלי בלבד נחשב כזה בעיני המסתכל הקדום. לפי האמונה המקובלת נבחרו דמויות מסוימות בזכות אופיין האַפוֹטרוֹפֵאי והשפעתן המיטיבה; באמצעות השימוש בהן הועברו הכוח והסמכות האלוהיים לבני אנוש. יש לזכור עובדה זאת בעת קריאת הדיונים הבאים בממצאים ארכיאולוגיים מייצגים. אחת הבעיות העיקריות היא החוסר בהקשרים מוגדרים וברורים, הנובע מקיומם של ממצאים מקריים, או ממצאים בשימוש משני. משום כך קשה להשתמש בטיעון של סימליות לעומת אורנמנטליות.

ישראל איננה משופעת בממצאי פיסול בשיש, ורק כתריסר מדמויותיו של דיוניסוס ודמויות הקשורות בו (פסלים, פסלונים, ראשים ופסלים ללא ראש וגפיים) נתגלו בה. עם ממצאים מיוחדים אלו נמנים: פסל בגודל טבעי, עירום, של דיוניסוס הצעיר מבית-שאן; ראש פסלון מקיסריה; ראש פסל, שנרכש בידי מוזיאון רוקפלר, ונתגלה כנראה בגדרה; שני פסלי טורסו, האחד משומרון והאחר מקיסריה; הֶרמה כפולה, המתארת, ככל הנראה, את דיוניסוס ואריאדנה, מבית-שאן; סאתיר צעיר ופנתר מקיסריה; ראש של סאתיר-נער, הנמצא במוזיאון רוקפלר ומקורו, כנראה, בכפר יאסיף; פסלון של פאן מקיסריה; טורסו של פאן מאשקלון; ראש קטן של פאן במוזיאון רוקפלר; פסלון של הרמס – הנושא את דיוניסוס התינוק למקום מבטחים – במוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה, ומוצאו, כנראה, בגדרה. בבית-שאן נתגלה בסיס של פסל מעוטר בתבליט, וכן פרוטומה של דיוניסוס.

בבית-שאן נחשפו גם שני מזבחות משוּשים מאבן גיר, שהוקדשו לדיוניסוס. הראשון הוצב בבזיליקה בידי סלאוקוס בן אריסטוס בשנת 142 לסה”נ. צדדיו מעוטרים במסכות (דיוניסוס, פאן), סמלי תירסוס, חליל פאן ומטה רועים. המזבח השני, שנמצא בשימוש משני בתיאטרון, הוענק בידי אדם בשם גרמנוס בסוף המאה השנייה לסה”נ או בראשית המאה השלישית. כמה אבנים מגולפות שייכות לתחום העיטור הארכיטקטוני; מהן ראויות לציון: כותרת קורינתית מחזית הפרופילאום בבית-שאן, שראש וחזה של דיוניסוס מגולפים עליה; לוח שיש מאשקלון – ככל הנראה, קטע ממשקוף הנושא עליו את דמויות דיוניסוס ופאן, וכן מדליון עשוי שיש – הנמצא כעת במוזיאון רוקפלר, אך מקורו בביר א-סמייל – שמופיע עליו פאן בתבליט גבוה.

דמויות של פמליית דיוניסוס ועדת חסידיו היוו גם חלק מן העיטור הארכיטקטוני של תיאטרוני קיסריה ובית-שאן. נוסף על אלה ראוי להזכיר שני סוגים של חפצי שיש מגולפים, שממצאים מסוגם נדירים ביותר בישראל, ולעומת זאת שכיחים למדי בעולם בתקופה הקלאסית המאוחרת. הסוג הראשון כולל מעמדות לשולחן, או בסיסים לאגנים גדולים; הסוג השני – לוחות, מקצתם לוחות שולחן, ששוליהם מעוטרים בתבליט. מן המעמדות לשולחן נמצא אחד, ועליו ראש אריה, בדיוספוליס, ואחר, עם דמותו של הרועה הטוב, נתגלה בקיסריה מריטימה. עם המוטיבים המיתולוגיים השכיחים נמנים סאתירים, נימפות, הראקלס בתנוחה שפופה ואורפאוס.

הלוחות העגולים, המרובעים, הרבועים ודמויי האות היוונית סיגמה היו, ככל הנראה, לוחות שולחן; לחלק מן הנושאים המתוארים על שוליהם יש אולי משמעות דתית ופולחנית, הקשורה בעת ובעונה אחת עם פולחנים פגאניים (כגון פולחן מיתרה) ועם הכנסייה הנוצרית, וכן עם אביזרי הקבר. בסצינות אלה כלולים נושאים מיתולוגיים ומקראיים, וכן תיאורים מתחומי הציד וחיי הכפר ותיאורים ימיים. על שבר מתל אל-חוסן (Tel el Husn) – מצפון-מערב לתל דן – מתואר פאן עירום, ובידיו מטה רועים וחליל פאן, ההולך אחרי מנדה המחזיקה במצילתיים. נער עירום ובידו מטה רועים, וכן צבי שכלב מתקיף אותו, מופיעים על שבר הנמצא באוסף בגן שמואל. על ממצאים מבית-שאן, טבריה ומעיליה מתוארים נושאים אחרים.

הקבוצה הבאה לדיון היא ארונות עופרת מן התקופה הרומית. לרשות משפחות שעמדו לקבור את מתיהן עמדו כמה אופני קבורה: בסרקופגים עשויים שיש מיובא או אבן גיר מקומית קשה, ובארונות חרס, עץ או עופרת. הבחירה היתה תלויה במעמדן החברתי וביכולתן הכלכלית. הסרקופגים העשויים אבן וכן ארונות העופרת איפשרו עיטור בדמויות דיוניסיות. מספר ניכר של ארונות עופרת כאלה נתגלה בצפונה של ישראל ובמרכזה, אך הם נדירים בדרומה. את ייצורם ניתן לשייך לכמה בתי מלאכה, שתוצרתם נועדה בעיקר לשוק המקומי: צור, צידון, עכו, קיסריה, בית-שאן, בית גוברין-אלאותרופוליס (Eleutheropolis), אשקלון ועזה. כן ניתן לפעמים לזהות את מעשה ידיו של בעל מלאכה נודד. הארונות הפניקיים היו בשימוש בצפון הארץ, ובמרכזה ובדרומה היו מקובלים יותר ארונות מבתי מלאכה מקומיים, שהשתמשו בחותמות ובספרי דגמים פניקיים מיובאים. לאוסף הנושאים הנרחב נכנסו, עקב דרישות השוק, ארונות מיוחדים לפגאנים, ליהודים ולנוצרים. האחרונים נעשו, כנראה, בבאר שבע, והם שייכים לשלהי תקופת הייצור המקומי, בסוף המאה החמישית לסה”נ או בראשית המאה השישית. ואלה הנושאים המופיעים על ארונות שנמצאו בישראל: דיוניסוס העומד; פאן על פרד; הראקלס השתוי, שרוע במרכבה; ראש מזוקן מעוטר בזר קיסוס; מנדה מרקדת כשראשה נטוי אחורה באקסטזה והיא לבושה בריטון שקוף, כתפה הימנית חשופה ובידיה תוף ותירסוס; שריגי גפן; ציפורים מנקרות באשכול ענבים, אמפורות, שציפורים מימינן ומשמאלן, ואמפורות שאשכולות ענבים נושרים מתוכן; קראטרים; אריה וצבי, או עופר מקפץ. העובדה שארונות העופרת נשאו כתובות רק לעתים נדירות – ומשום כך נותרו הטמונים אנונימיים – וכן העובדה שלאבלים הותר להתבונן בהם רק בעת הקבורה, מתקבלות כעדות לכך שהדמויות שעיטרו את הארונות לא יועדו להיות מְסרים לחיים, אלא לעולם הרוחות. לוחיות קללה מעופרת וצלמיות קללה מעופרת רומזות לכך שמתכת זו נבחרה במיוחד כדי להגן על הנפטר מכוחות הרע, וכך להקנות לו אושר ושלווה בחיי הנצח. אווירה כזאת מוגברת באמצעות השימוש במוטיבים דיוניסיים ובתיאורים של בעלי חיים נחים בצוותא עם בעלי חיים תוקפניים, כגון צבי ואריה, וכן סצינות פסטורליות, כגון ציפורים שותות – כל אלה מצביעים על שלווה נצחית. הקבוצה הגדולה ביותר מבחינה מספרית של חפצים מעוטרים בנושאים דיוניסיים כוללת כלי חרס, מתכת וזכוכית. ישנם טיפוסים רבים ושונים בגדלים ובאיכויות: כלי שולחן עדינים, כלי בית גסים וכלי בית מעודנים יותר, תנורים מופעלים בפחם, נרות ומכלי זכוכית לשמנים ולמשחות.

מן העדויות הארכיאולוגיות אפשר ללמוד, של ארץ-ישראל של המאות הרביעית והחמישית לסה”נ לא היה חלק ברווחה הכלכלית, שממנה נהנו האזרחים בחלקים אחרים של העולם הרומי והביזנטי, רווחה שהתבטאה בתכשיטים ובכלים עשויי זהב וכסף. עם זאת ראוי לציין, שבניית כנסיות בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס, והעלייה במספר עולי הרגל הנוצרים שבאה בעקבותיה, הביאו לפריחה כלכלית באזור. אחת הסיבות לשגשוג החדש באימפריה היתה העובדה, שלקיסרים היו אמצעי תשלום עבור הצבא ופקידי הממשלה. מטבעות זהב ומטילי כסף שימשו לתשלום במחזור של חמש שנים; בנוסף היו גם הטבות מזדמנות. המתכת היקרה, שנכנסה בצורה זו למחזור, עובדה בידי צורפים, שיכולתם הטכנית והאמנותית מתבטאת במטמוני הכלים ששרדו, כמו מטמון מילדנהול (,Mildenhall 360 לסה”נ, בערך), הנמצא במוזיאון הבריטי; מטמון Kaiseraugst (351/350 לסה”נ, בערך) בשוויץ; מטמון Esquiline, שנתגלה ברומא בשנת 1793, וככל הנראה הוסתר שם בשנת 410 לסה”נ, ולבסוף מטמון קרתגו, שהיה ברשותה של משפחת קרסקוני (Cresconi), משפחה צפון אפריקנית ידועה ואמידה, משנת 400 לסה”נ בערך. מטמון מילדנהול כולל למעלה משלושים צלחות, קערות, כפות וגביעים עשויים כסף, שאיכותם מצביעה על כך שמערכת הכלים היתה שייכת לאצילים עשירים. לצלחת, המכונה הצלחת הגדולה, קוטר של 60.5 ס”מ ומשקלה 8.256 ק”ג. במרכזה מסכה של אוקיאנוס, שדולפינים בשֵערו. מקיפות אותה שתי רצועות חד-מרכזיות. ברצועה הקטנה יותר, זו הקרובה למרכז, מופיעים Nereids וייצורים ימיים, ובגדולה יותר, הקרובה לשולי הכלי, מתוארת הילולה דיוניסית. בחבורת החוגגים נמצאים דיוניסוס העומד, מחזיק בתירסוס, ולידו פנתר, הראקלס השתוי, סילנים, פאן וכמה סאתירים ומנדות רוקדים ובידיהם כלי נגינה. שתי צלחות תואמות קטנות יותר (שקוטרן מעט יותר מ-18 ס”מ ומשקלן 539 ו-613 גרם) עוטרו בתבליט. על הראשונה מופיעות דמויותיהם של פאן, האוחז במטה רועים ומנגן בחליל פאן, ומנדה המנגנת בחליל כפול. על השנייה נראים סאתיר מרקד ומנדה, המחזיקה תירסוס ותוף.

בישראל לא נתגלו כלי שולחן באיכות כזאת, ואלה שנמצאו עשויים ברונזה. בלֶגיו (לג’ון, כפר עותנאי – (Caparcotna שמדרום למגידו, נמצאה פָטֵרָה, שידיתה מסתיימת בראש מזוקן של פאן. זוהי קערה לשימוש טקסי בשעת ניסוך יין. הדעה שהשימוש בפטרה – שלעתים נתגלה יחד אתה גם פאן – היה למטרה פולחנית, אינה מקובלת על הכול. המתנגדים טוענים, שבהתאם למנהג רומי היו עבדים מביאים לאורחים מים לנטילת ידיים בשעת הארוחה ובסיומה. העבדים יצקו מים מפכים על ידי האורח, ומי שטיפה אלה נאספו בפטרה. אצל היהודים היתה נהוגה מצוות נטילת ידיים לפני הקידוש, במשך הארוחה ולאחריה, וזו נעשתה באמצעות קיתון מים. פך ברונזה, שידיתו מעוטרת בפני נער, אולי דיוניסוס, נתגלה במערת האיגרות שבמדבר יהודה, וידית פך, שעליה ראש סאתיר, נמצאה בחפירות דור.

כלי השולחן האתיים מן התקופה הקלאסית – שחורי-דמויות ואדומי-דמויות – השופעים נושאים הקשורים לדיוניסוס ולפמלייתו, לשתייה ולמשתאות, יובאו לארץ-ישראל במאות החמישית והרביעית לפסה”נ. ואולם בחפירות הארכיאולוגיות בארץ נחשפו, בדרך כלל, רק שברים שלהם. בתקופה ההלניסטית עוטרו כלי חרס, כגון קראטרים, ספלים, נרות, משקלות-נול ותנורים, בראשים או במסכות בתבליט של דיוניסוס, סאתירים וסילנים; יש גם נרות בדמות ראש סאתיר וסילן.

תנורי חרס מיטלטים ששימשו לחימום חדרים ומזון. התנור היה מורכב מקערה גדולה, שעמדה על כן חלול גבוה; לקערה היו שלושה זיזים, שעוטרו בתבליטי ראשים בצדן הפנימי והסתיימו בבליטה, שעליה אפשר להציב את סיר הבישול. זיהוי הראשים אינו ודאי, אם כי זרי הקיסוס, הגבות המורמות והכובעים המחודדים מעלים על הדעת את בני פמליית דיוניסוס, בעיקר הסילנים. אבות אבותיהם של הסילנים היו שומרי האש, והפיסטוס, שלימד את בני האדם לחשל ברזל, היה אחד מהם. מכאן, שהראשים על התנורים היו קרוב לוודאי דמויות אפוטרופאיות (נגד אסון ועין הרע), שהגנו על האח, הבית ויושביו מפני שֵדי האש. במאה השנייה לפסה”נ יוצרו התנורים בכמה מרכזים באזור הים האגאי, שהיו קרובים, לנמלים, כדי לזרז את הפצתם. בארץ-ישראל, כמו בכל מקום אחר באגן הים התיכון, הם נמצאו בערי החוף, ורק מעטים מאוד בפנים הארץ. דוגמאות לתנורים כאלה נתגלו בעכו, דור, קיסריה, יפו, אשדוד, אשקלון ועזה, אך גם בשומרון. תנור הברונזה והברזל מאל-פדיין (El Fedein), שליד מפרק בירדן, שגובהו 47 ס”מ, מעוטר בסצינות אהבה הקשורות לאגדת דיוניסוס, סצינות המופיעות בגומחות בתוך שדרת עמודים מקושתת. תנור זה, המתוארך לתקופת הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לסה”נ, הוא מן העדויות המאוחרות ביותר לחיוניותם העיקשת של הנושאים הדיוניסיים.

בחפצים קטנים, כגון נרות, קיים רק שטח מצומצם לעיטור. בתקופה ההלניסטית מופיעים על החרטום הארוך של הנרות העשויים בדפוס ראשים ומסכות של דיוניסוס, פאן וסילן. עם כניסתו לשימוש של הנר הרומי האימפריאלי, המאופיין בדיסקוס שטוח או מעוקם במקצת כלפי פנים ונקב מילוי קטן, איפשר שטח הפנים, הגדול יותר, לקדרים לעטרו בקשת רחבה של נושאים מיתולוגיים, אירועי יום-יום, סצינות ימיות וסצינות מחיי הכפר, בעלי חיים, צמחים ופֵרות. בהשפעת האבות-טיפוס הזרים, מופיעות על הנרות המקומיים דמויותיהם של דיוניסוס, הראקלס, סאתירים, מנדות, אמפורות, שריגים ועלים של גפן, אשכולות ענבים, אריות ופנתרים. על כמה טיפוסי נרות מקומיים מן התקופה הרומית המאוחרת ומן התקופה הביזנטית, שלהם פתח מילוי מרכזי גדול, נראים פנים מזוקנים, שריגי גפן, ענבים, ציפורים מנקרות באשכול ענבים, או אמפורות. במקרים אלה מצטמצם שטח העיטור לחרטום הנר ולכתפו. לנרות גדולים מן המאה השנייה לסה”נ מבית היוצר בגרש שבירדן – שנעשו כחיקוי לנרות ברונזה – ידית גבוהה ושלט עגול שעליו נראה ראשו של דיוניסוס. מספר הנרות הוא הגדול בממצא כלי החרס הביתיים, אם לא נכליל במניין את כלי החרס הבלתי מעוטרים. בדרך כלל לא ניתן להבחין בין עיטור בעל משמעות פולחנית-דתית לבין עיטור לשמו.

על שני סוגים של כלי זכוכית עשויים בדפוס ומעוטרים בתבליט, ששימשו בתי קיבול לשמנים ריחניים ולבשמים, מופיעים נושאים הקשורים לפולחן דיוניסוס. אלה הם הבקבוקים המשושים מן המאה הראשונה לסה”נ והבקבוקים והצלוחיות דמויי הראש ודמויי האשכול מן התקופה שבין המאה הראשונה לסה”נ לאמצע המאה הרביעית. את הבקבוקים המשושים נוהגים הארכיאולוגים לכנות צידונים, הואיל ומקצתם יוצרו בצידון. דפנות הבקבוקים מעוטרות ברצועה מתמשכת של כלים (פך, אמפורה, קערה), פֵרות (אשכולות ענבים, רימונים, איצטרובלים ופרי הדר), ציפורים, מסכות ומוטיבים צמחיים מסוגננים. הכלים יוצרו בבתי מלאכה, שפעלו לאורך החוף הסורי-ארצישראלי, כגון צידון, צור ועכו, וכן בפנים הארץ. מריאן א’ שטרן טוענת, שהצורה המשושה באה לחקות מבנים דתיים, כמו המזבחות בבית-שאן, שנזכרו למעלה. כלים דמויי ראש הם בעיקר בקבוקים וצלוחיות, לעתים ספלים ופכים. הראשים, שאחד מהם בעל שני פנים, מתארים את מדוזה, ארוס, דיוניסוס, פני ילד, המזוהה כדיוניסוס הצעיר, סאתירים ומנדות. כמו הבקבוקים דמויי האשכול, נופחו גם הכלים המשושים במרכזי זכוכית שונים, והם שכיחים ביותר בכל ארצות הים התיכון. כלים עם ראשו של דיוניסוס ועם פני הילד נפוצים יותר במזרח.

 

צלמיות ברונזה וטרה-קוטה, שחומרי הגלם שלהם היו זולים, איפשרו לייצרן במספרים גדולים ללא קושי – אמנם רמתם האמנותית של חפצים אלה איננה תמיד גבוהה, אך הם מעניינים במיוחד להבנת אמונות ומנהגים עממיים. כלים אלה שימשו למנחות באתרים מקודשים ובמקדשים, הונחו בקברים ובבתים ונמכרו בשווקים ובחנויות, שהוקמו לצורך זה בקרבת האתרים. מספר הפסלונים והפרוטומות, העשויים ברונזה שנמצאו בישראל אינו גדול, ורק מעטים מהם קשורים לפולחן דיוניסוס. עם אלה נמנים פאן היושב ומנגן בחליל מציפורי; הרמס העומד, שנמשה מן הים בעתלית; פרוטומה של פאן, ככל הנראה עיטור של רהיט, מתל אנפה, ושני פסלונים של פנתר, שנמצאו האחד בעבדת, והאחר באשדוד. ממצבו הפרגמנטרי של פסלון דיוניסוס, הנושא אשכול ענבים ונאד יין – שנמצא במפחה בחורבת עובש שבגליל המערבי – ניתן להבין מדוע נתגלו פריטים מקוריים כה מעטים. הוא נועד, ככל הנראה, להתכה ולמיחזור. צלמיות חרס, המתארות את דיוניסוס מאכיל פנתר, קנטאורים, ראשים ומסכות של דיוניסוס, וכן סאתירים, נתגלו בבית מלאכה של קדר בגרש, שאף ייצר את הנרות, שנזכרו קודם.

 

הקבוצה האחרונה שתתואר כאן היא פריטים מגולפים משנהב ומעצם, שהיו לעתים קרובות חלקי קופסאות וארגזים. מספר גדול של חפצים כאלה נתגלה במצרים. שם הם יוצרו בבתי מלאכה משגשגים ושווקו בכל אזור הים התיכון. אין ספק שלמצרים לא היה מונופול על ייצורם, וידוע בוודאות, שחפצי עצם מגולפים נעשו גם בארץ-ישראל. לא היה קושי בייצור המוני של חפצים כאלה, הודות לזמינותם של החומרים ולמבחר הנושאים המוגבל. ואכן ידוע על מספר גדול למדי של ממצאים מאזורי מגורים ומקברים. נושאי העיטור המקובלים שייכים למחזור הדיוניסי ולמחזור של אפרודיטה, וכן דגמים צמחיים וגיאומטריים. קיימים תיאורים יחידים של דיוניסוס העומד ומחזיק בתירסוס, ושל מנדות בתנוחת ריקוד, וכן של עלם האוחז אשכול ענבים. מעניינים במיוחד הם 47 שברי ארגזים, שעוטרו באפיזודות ממחזור דיוניסי. ממצא זה, המצוי במוזיאון הלובר, נתגלה בקבר בשקמונה, היא חיפה הקדומה. מכתובת על משקוף מאותו קבר אפשר להסיק, שהנפטר היה פקיד ושמו נמוסס בן מנחם. הקבורה התרחשה, ככל הנראה, בסביבות אמצע המאה הרביעית לסה”נ.

 

הפריטים האחרונים בסקירה ארכיאולוגית זו הם תכשיטים, ובמיוחד אבני חן ונטיפות זכוכית קטנות, שעוטרו בחריתה בנושאים דיוניסיים שתי הקבוצות נרשמות בחפירות רק לעתים רחוקות, אך הן מופיעות באוספים פרטיים וציבוריים. צעצועיו הראשונים של ילד היו מוקדשים לדיוניסוס. נונוס מפנופוליס מזכיר בדיוניסיאקה כדור, מראה, קוביות, סביבון ורעשן. השרידים הארכיאולוגיים כוללים מגוון רחב של חומרים וחפצים המאפשרים להכיר מנהגים ואמונות דתיות וחילוניות . ואולם הממצאים אינם מספקים תשובה לשתי שאלות יסוד: מה היתה משמעותם הרוחנית, ומה היה הקשר האתני-הדתי שלהם? בתחום החומרי, כידוע, לעתים קרובות השתמשו פגאנים, יהודים – ומאוחר יותר נוצרים – באותם חפצים בחיי היום-יום, בקבורה ובהקשרים פולחניים, ואף פיארו את בתיהם באותם סוגי רהיטים, רצפות פסיפס ופרסקאות.

לפופולריות ולקיום המתמשך של אגדת דיוניסוס ושל פולחנו אפשר להציע הסברים אחדים: א. השינויים התרבותיים שהתרחשו במזרח אחרי אלכסנדר הגדול, הקסם של תרבות יוון וכן היווצרותן של תנועות דתיות פוליתיאיסטיות וסינקרטיסטיות; ב. העדפה של נושאים מסוימים, שהיו קשורים במישרים לדרישות הצרכנים וניתנו לרכישה בבתי מלאכה ובשווקים; ג. איבוד המשמעות הדתית המקורית כתוצאה של העתקות ומסחור במשך תקופות ארוכות; ד. תיאורים ניטרליים מבחינה דתית, שיצרו אווירה של שמחה, שלווה, רווחה ושלום-נצח מלווה בגפן וביין – אלגוריה של ה- vita felix, החיים המאושרים.

באזור שבו תלויה הצלחה חקלאית בכמות מספיקה של גשמים היתה חשיבות מיוחדת לאלי צמחייה ופריון. קודמו של דיוניסוס היה אדוניס שפולחנו נמשך עד לסוף התקופה הקלאסית. באמצעותו הועבר ליוונים רעיון המוות והלידה מחדש. דיוניסוס היה האל היווני היחיד שמת בסתיו ונולד באביב. דיוניסוס, בדומה לאירופה, הגיע ליוון מן המזרח. אירופה, בת המלך הפניקי אגנור מצור, ואחיה, קדמוס מלך תבי, נחשבו למייסדים המיתולוגיים של יוון. דיוניסוס חזר למזרח, לאחר שחדר לעולם היווני ולתרבותו. ב’מסע הניצחון ההודי’ שלו הפיץ את פולחנו בכל הארצות שנכבשו בידי אלכסנדר הגדול.