אסכולת פריז בקריית האמנים צפת – שנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים
אוצר התערוכה: ד”ר סורין הלר
פתיחה: אוקטובר 2013
תערוכה זו, הבוחנת את זיקתה של אסכולת פריז ליצירה שהתהוותה בקריית האמנים בצפת, נערכת מתוך רצון להאיר עשייה אמנותית עשירה ומגוונת, אשר זכתה בשעתה להכרה בשדה האמנות הישראלית ובקרב הקהל הרחב.
התערוכה מציגה מגוון עבודות של יוצרים מרכזיים שפעלו במקום זה בשנות ה־50 וה־60. יצירות אלו מצביעות על זיקתם של האמנים לאסכולת פריז ואף מספרות פרק ייחודי בתולדות האמנות בארץ – סיפורה של קריית האמנים בצפת. צפת שימשה מקור השראה והייתה תחנה שבה יצרו מספר לא מבוטל של אמנים ארצישראלים וישראלים. בשל מספרם הרב, לא ניתן להציג את כולם במסגרת תערוכה זו. בקרב אמני הקריה היו כאלה שראו עצמם צפתים לכל דבר והתגוררו בעיר במהלך כל ימות השנה, ואילו אחרים העדיפו לעבור לבתיהם שבשפלת החוף עם בוא הסתיו.
צפת הפכה למוקד משיכה לאמנים בשל מרכיבים הנקשרים לממד הרומנטי של “הפיקצ’ורסק” בנוף ובאדריכלות, ולכך ניתן להוסיף את הפן המיסטי, הקשור לחצרות החסידים ולאור המיוחד, ה”גנוז”. מרכיבים אלה משכו אמנים רבים ליצור בצפת ותורגמו למוטיבים איקונוגרפיים ביצירותיהם. עם זאת, לא ניתן להצביע על “אסכולת צפת”. קשה גם להשוות בין ההתרחשות האמנותית בצפת לבין זו שהתקיימה בתל אביב, בעיקר במהלך שנות ה־20 – התרחשות אשר נבעה ממניעים אידיאולוגים-חלוציים-ציוניים והפכה לפרק הירואי ולמסד בתולדות האמנות המקומית. לעומת זאת, קבוצת האמנים שפעלה בצפת ראתה במקום, לצד הערכים המיסטיים היהודיים החסידיים, הפוטנציאל הציורי הקיים בו.
במובנים מסוימים ניתן להשוות את הפעילות האמנותית בצפת לכפר האמנים ברביזון בפאתי פונטנבלו, על נופיו היפים, אשר שימש מוקד משיכה לציירים נטורליסטים ואימפרסיוניסטים במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. במקרה של צפת האמנים מצאו השראה בנוף, בניחוחות ובאווירה של העיר. חלקם קבעו בה את מושבם, אך כל אחד גיבש לו סגנון ייחודי – סגנון שניתן לפרשו לאור המגמות האמנותיות שפקדו את האמנות בארץ, בירושלים ובייחוד בתל אביב, ולאו דווקא בצפת.
חוקרים אחדים, ניסו בצדק למצוא חוט מקשר בין רבים מן האמנים בהתבסס על זיקתם לאמנות הצרפתית במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקשר של אמני קריית האמנים בצפת לאסכולת פריז מתפרס על פני יותר משלושה עשורים, החל משנות ה־20 ועד שנות ה־50 של המאה הקודמת. התערוכה מתייחסת לזיקתם של אמני צפת, דוגמת יצחק פרנל )פרנקל), לאמנים היהודים של אסכולה זו, כגון סוטין, מודיליאני ושאגאל, אם לציין את הבולטים שבהם; במקביל, התערוכה בוחנת את השפעותיהם של זרמים נוספים: הקוביזם, שהשפיע למשל על ציונה תג’ר ומשה ציפר, הסוריאליזם וה”ארט אנפורמל” שהשפיע בשלהי שנות ה־40 על תהליכים של הפשטת נוף אצל לאה ניקל, חנה לוי ושמשון הולצמן.
בסוף שנות ה־60 תם תור־הזהב של קריית האמנים בצפת. עיר זו נקשרת באופן מובהק לנרטיב של האמנות הישראלית בשנות ה־50 ושנות ה־60, שני העשורים הנבחנים בתערוכה זו. ניתן להסביר נרטיב זה בזיקה להתרחשויות בשדה האמנות בישראל, ובה בעת בזיקה לאמנות הצרפתית בתקופה שבה נחשבה למובילה באמנות העולמית, קרי המודרניזם של המחצית הראשונה של המאה העשרים.
השפעת אסכולת פריז על האמנות הישראלית היא נושא משותף לשתי תערוכות הנפתחות בו זמנית בחיפה: האחת במוזיאון הכט והשנייה במוזיאון מאנה-כץ. במוזיאון מאנה-כץ נושא התערוכה: “בעקבות אסכולת פריז: אמנות ארצישראלית בשנות ה-30 וה-40”. המיזם המשותף מתאפשר בעידודה ובתמיכתה של קרן הכט.
