הספינה העתיקה ממעגן מיכאל

נתיבי שייט קדומים בים התיכון

הנתונים האקלימיים של הים התיכון – שהוא ים סגור, מוקף יבשות וזרוע באיים – והצרכים הכלכליים של האוכלוסיות שחיו לחופיו, הכתיבו את עונות ההפלגות ואת התגבשות נתיבי השיט. נראה שכבר בתקופות פרהיסטוריות נבנו כלי שיט שהפליגו בים הפתוח, למשל בין איי הים האגאי או שחצו את מְצָר גיברלטר.  
הממצא הארכיאולוגי במזרח הים התיכון, הן ביוון והן לאורך חופי כנען ומצרים, מעיד על קשרי מסחר ימיים ענפים שהתרחבו במהלך האלף השלישי והשני לפסה”נ. העדויות הישירות על הפלגות, הן במקורות כתובים והן באיורים, מתרבות בתקופת הברונזה (הכנענית) המאוחרת, באמצע האלף השני לפסה”נ. בשלב הקדום יותר הפליגו, כנראה, כלי השיט בנתיבים קצרים יחסית, לאורך החופים המפורצים או בין איים בנתיבים שקישרו תחנות עגינה טבעיות, שמקצתן הפכו לנמלים פעילים.

בשלב מאוחר יותר, מתחילת האלף הראשון לפסה”נ, נבנו ספינות מפרש משוכללות וגדולות יותר שהיו בעלות כושר שיט למרחקים ארוכים יותר. בשל משטר הזרמים והרוחות בים התיכון הייתה הפלגה ממזרח למערב כנגד הרוחות השליטות, גם בעונה המתאימה, קשה וממושכת יותר מאשר ההפלגה בכיוון ההפוך. 

 הפלגות למרחקים ארוכים מיוחסות ליוונים ולפניקים כבר במאות ט’ עד ז’ לפסה”נ בזכות יכולתם לבנות ספינות סוחר וספינות מלחמה משוכללות ובשל עניינם בהרחבת הסחר ובהתיישבות. הפניקים היו הראשונים שהקימו רשת מושבות שקושרו בנתיבי שיט פעילים במרחב הים התיכון וכנראה אף מעבר לו. לפי המקורות היווניים הקדומים, הצידונים, כלומר הפניקים, יישבו את קאדיס בחוף האטלנטי של ספרד, בסוף האלף השני לפסה”נ. מתקופות קדומות הביא מיקומה של ארץ־ישראל להכללת נמליה במערכת המסחר של הים התיכון. בגלל קשיי ההפלגה ממזרח הים התיכון מערבה, נאלצו הימאים לבחור נתיבים קרובים לחופים, ונעזרו ברוחות יבשה־ים מקומיות. כך נוצרו שני נתיבי שיט עיקריים:

נתיב צפוני חיבר את הנמלים במזרח אגן הים התיכון עם קפריסין, דרום אסיה הקטנה, כרתים, חצי האי הפלופונסי אל הים האדריאתי, או לסיציליה וממנה למערב הים התיכון. נתיב דרומי חיבר את סוריה, פניקיה וארץ־ישראל עם חופי מצרים, לוב וצפון אפריקה עד תוניס, לאיטליה או לספרד ולמצרי גיברלטר. בנוסף היו קיימים כבר מתקופות קדומות נתיבי רוחב, שבלעדיהם אין להבין את פעילות המסחר ואת הקשרים המדיניים והתרבותיים בים התיכון בתקופות הקדומות.

נתיבי השיט ממערב הים התיכון או ממרכזו, למזרח הים התיכון, חצו מרחבי ים גדולים ולא היו מוגבלים להפלגות חופיות. בהפלגות אלו נעזרו אניות המפרש ברוחות נוחות ולכן היו ההפלגות מהירות וקלות. הרומאים פיתחו את הידע שצברו הפניקים והיוונים בבניית והפעלת ספינות והרחיבו את מערכת נתיבי הסחר באימפריה שהקימו סביב הים התיכון. החל במאה הראשונה לסה”נ רבות העדויות גם על הפלגות ישירות בין רומא לאלכסנדריה ולקיסריה שביהודה. ריבוי הממצאים החומריים וריבוי טרופות מהתקופה ההלניסטית ומהתקופה הרומית והביזנטית מעיד על הפעילות הרבה שהתנהלה בנתיבי השיט המסורתיים, ואלה הוסיפו לשמש את המעצמות ואת הציים גם בימי הביניים וגם בעידן המודרני.

שימור עץ הספינה ממעגן מיכאל

 לאחר השלמת חפירתה של הספינה ואתרה, והוצאת כל הממצאים, פורק גוף העץ לחלקים, ואלה נשלו מן הים זה אחר זה על גבי מנשאים מיוחדים. הוצאו  כמה אלפי פריטים, במגוון גדלים, מסנטימטרים בודדים עד לשדרית, שאורכה 8.26 מ’.  

15 סוגי עצים זוהו בספינה ובאבזריה, אך רובם היו עשויים מאורן (ברוטיה).

העץ היה “רווי מים”, כבד ממי הים, רך ושביר, אם כי היה יפה למראה. חלקי העץ הועברו לשימור במעבדה באוניברסיטת חיפה, שם מוינו והוטבלו בבריכות מי ברז לשטיפת המלחים. לאחר מכן הוחל בהכנסה הדרגתית של חומר השימור – polyethylene glycol (PEG) – אשר החליף את המים וחדר באיטיות אל תוך העץ. 

קצב הוספת ה־ PEG היה אחוז אחד (מנפח המכלים) לשבוע. טמפרטורת התמיסה הועלתה בהדרגה, עם עליית ריכוז חומר השימור, עד לטמפרטורה מרבית של 60 מעלות צלזיוס. לאחר שהעצים ספגו את ה־ PEG במידה הרצויה, נסתיים השימור והם הוצאו מן המכלים. ההוצאה הצריכה זהירות רבה ומיומנות. העץ היה כבד יותר, בגלל ה־ PEG, וחם מאוד. הוא נוגב מעודף חומר השימור במהירות כדי למנוע הידבקות למשטח שעליו הונח.
חלקי הלוחות שומרו שנתיים וחצי. החלקים העבים, ובהם החלק הגדול ביותר – בסיס התורן – שומרו שלוש שנים וחצי. השדרית טופלה בשני סוגי PEG בשני שלבים, ותהליך שימורה ארך ארבע שנים וחצי.
לאחר סיום השימור אוחסנו חלקי העץ בחדר ובו טמפרטורה של 30 מעלות ו־65 אחוזי לחות. בשלב הבא הם צוננו ל־24 מעלות בסביבה בה נשמרו 55 אחוזי לחות, תנאים הדומים לתנאי המוזיאון.
מידת ההתכווצות הנפחית הממוצעת של העץ היא 2.8%. לאחר הרכבת הספינה במוזיאון התברר שמידותיה דומות, בסטייה מרבית של סנטימטר אחד, למידות הממצא הארכיאולוגי המקורי.
תרונות השימור ב־ PEG הם בפשטות התהליך ובהיותו הפיך. תכונה זו נוצלה הן ללימוד רכיבים פנימיים בספינה, והן בעת עיצובם של הלוחות בתהליך ההרכבה של הספינה. חסרונות השימור ב־ PEG הם: משקלו הרב של העץ המשומר, היותו שביר מאוד וצבעו הכהה. את הצבע אפשר לשפר, טיפול שמתוכנן להתבצע לאחר שהספינה תוצב על כנה הסופי.

צפו בסרטון: שיחזור הספינה, 2008

הממצאים העיקריים

אבנים וסלעים במשקל כולל של כ־12.5 טונות נמצאו במהלך החפירה, מרביתם מסוג צִפחה כחולה, ומיעוטם ממקור וולקני וגיר. נראה כי הצפחה הייתה המטען שנשאה הספינה; הצפחה שימשה ליצירת כלי נוי ולבניית גגות ורצפות. מקור הצפחה זוהה באי היווני אוויה (מצפון־מזרח לאתונה). 

בספינה נמצאו כ־70 כלי חרס מסוגים שונים, ששימשו את הצוות. במרכז גוף הספינה, סמוך לבסיס התורן, נמצאו שברי פיתס גדול. מקור כלי החרס אותר בקפריסין ובמזרח יוון.

הממצאים כוללים כלי נגר, שהיו ארוזים בתוך סל. מכיוון שהספינה הייתה חדשה, נראה כי אחד מאנשי הצוות היה נגר הספינה. חבלים בעשרה קוטרים, בין 2 ל-38 מ”מ, נמצאו באתר הספינה.

רוב החבלים נעשו מסיבי הצמח אגמון החופים. שני חבלים נמצאו קשורים לעוגן הספינה, ששרד בשלמותו. כן נמצאו שרידי מזון, ענפי ריפוד להגנת גוף הספינה מפני מטען האבנים וחפצי עץ אמנותיים.
מתכת משני סוגים עיקריים נמצאה בספינה: נחושת – ממנה היו עשויים המסמרים שחיברו את הצלעות לגוף, ועוד כמה אבזרים; עופרת – ממנה נמצא מטיל אחד, וממנה היו עשויים משקולות לדיג, ובמוט העוגן נמצאה עופרת בצורתה הגולמית (גלנה).

גילוי הספינה העתיקה ממעגן מיכאל

הספינה התגלתה באוגוסט 1985 בידי אמי אשל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, בעת שצלל במרחק של כ־70 מטר מהחוף. התברר שמצבור האבנים, כלי החרס והעץ, שבהם הבחין הצולל בעומק של כשני מטרים, שייכים לספינה עתיקה. בדיקות פחמן 14 וממצא כלי החרס תארכו את הספינה לשלהי המאה הה’ לפסה”נ (400 לפסה”נ בקירוב).

ראשון החוקרים בארץ בתחום זה הוא ד”ר אלישע לינדר, אשר ייסד בראשית שנות השישים של המאה הכ’ את “האגודה לארכאולוגיה תת־ימית”. זו ערכה סקרים וחפירות בכמה אתרים תת־ימיים בים התיכון ובים סוף. על יסודות עמותה זו הוקמו בשנת 1972 החוג לציוויליזציות ימיות והמכון ללימודי־ים באוניברסיטת חיפה, העוסקים עד היום במחקר ובהוראה בתחום הארכאולוגיה הימית – החופית והתת־ימית.

החפירה באתר נערכה בשנים 1989-1988 בראשותו של ד”ר אלישע לינדר ובהנהלתו של ג’י רוסלוף ובהשתתפות ארכאולוגים ימיים מהמכון ללימודי־ים באוניברסיטת חיפה, ובשיתוף מומחים ויועצים מהארץ ומחו”ל.
גוף העץ של הספינה השתמר בצורה יוצאת דופן, בייחוד חלקה התחתון: השדרית, תת־השדרית, הקנה, העצה, חלקי לוחות רבים, 14 צלעות, בסיס התורן ורכיבים פנימיים שונים, ובכך הוקלה מלאכת לימוד מבנה הספינה ושיטת בנייתה. 

צפו בסרטון: חשיפת הספינה ממעגן מיכאל באדיבות איתמר גרינברג 

מבנה כלי שייט עתיקים

לא ידוע מתי הפליג האדם בפעם הראשונה בים התיכון, אך נראה שהתרחשות זו אירעה לפני עשרות ואולי אף לפני מאות אלפי שנים, באמצעות גזעי עצים, או בדוברות קנים. כלי השיט העתיק ביותר, שנבנה מחלקי עצים, הידוע היום, הוא הספינה המלכותית של המלך פרעה חופו (2650 לפסה”נ), שחלקיה נמצאו בפירמידה בגיזה. 

הספינה נבנתה בשיטה המכוּנה “ציפוי קודם”, שבה גוף הספינה, הציפוי, נבנה תחילה, וחיזוקי הרוחב הצלעות, הותקנו לאחר מכן.

חלקי הספינה של חופו חוברו זה לזה בכפיסי עץ, שהוכנסו למגרעות מתאימות בלוחות סמוכים ובחבלים. שיטת ה”ציפוי קודם” הייתה שנים רבות השיטה העיקרית לבניית כלי שיט. חיבור הלוחות נעשה באמצעות כפיסי עץ במגרעות, ואלה ננעלו במסמרי עץ. שרידי כלי השיט העתיק ביותר לשיט בים, שנבנה בשיטה זו, אותרו בדרום תורכיה סמוך לעיירה קאש, על יד אולו בורון (Ulu Burun). טרופת זו תוארכה לשלהי המאה הי”ד לפסה”נ.

הספינה ממעגן מיכאל נבנתה אף היא בשיטה זו. מערכת צפופה של כפיסים, 13 ס”מ זה מזה, חיברה את לוחות הגוף אל השדרית, אל מוטות הקצה, וכל לוח נוסף אל קודמו. אחד הממצאים המעניינים ביותר במבנה הספינה ממעגן מיכאל הוא השימוש ב”תפירה” לחיבור חלקיה ולחיזוקם. בחרטום ובירכתיים “נתפרו” כל חלקי הספינה בחבלים. ברכיבי העץ נקדחו חורים ודרכם לופף חבל עשוי מסיבי צמחים. ה”תפירה” העניקה לספינה משנה חוזק בחרטום ובירכתים, שהם האזורים הרגישים ביותר. שיטת חיבור זו, “תפירה”, שימשה לבניית כלי שיט בכל התקופות, ומשמשת עד ימינו.
רק לאחר השלמת גוף הספינה הוכנסו חיזוקי הרוחב, הצלעות. הן חוברו אל לוחות הציפוי במסמרי נחושת, אשר הוכנסו מבחוץ, דרך הלוחות ודרך הצלעות, וכופפו על פני הצלעות בפנים הספינה.
שיטת הבנייה הזאת השתכללה: מערכת הצלעות צופפה, רכיבי העץ וחיבוריהם שופרו, וכך התאפשר בתקופה הרומית לבנות כלי שיט גדולים ומפוארים. 
במהלך האלף הראשון לסה”נ, עקב לחצים כלכליים, שונתה בהדרגה השיטה לבניית כלי השיט. ספינות נבנו בדרך זולה יותר, פשוטה יותר ונוחה לאחזקה, שהתבססה על צלעות – “צלעות תחילה”; או על שלד – “שלד קודם”. בדרך זו נבנו כלי שיט עד ימינו, אם כי עדיין אפשר למצוא במקומות מסוימים בעולם כלי שיט שנבנים בשיטת “ציפוי קודם”.