תצוגות נושאיות

אכזיב

אכזיב המצויה בצפונו של מישור החוף, מדרום לשפך נחל כזיב, הייתה עיר נמל פניקית חשובה שנושבה לראשונה בתקופה הכנענית (הברונזה) התיכונה II.

ההתיישבות הפניקית, שראשיתה בשלהי האלף השני לפסה"נ בחוף הלבנון, התפשטה באלף הראשון לפסה"נ דרומה לאורך חופי ארץ-ישראל ומערבה לקפריסין, ובהמשך לאיי הים התיכון ולחופיו המרוחקים.

במהלך החפירות הארכיאולוגיות, שנערכו באתר, נחשפו קברים רבים, רובם מן התקופות הישראלית (תקופת הברזל) והפרסית. בין כלי המנחה, שנמצאו בקברים מהתקופה הישראלית, היו כלים מעוצבים ומעוטרים בסגנון פיניקי, תכשיטים וכלי נשק. הקדומים שבכלי החרס הפיניקיים הם מן המאה הי"א לפסה"נ ואחרים, מן המאות הח'–ז' לפסה"נ, אופייניים לחוף הצפוני ומכונים על כן 'כלי אכזיב'. כלים אלה מחופים בצבע אדום וממורקים מירוק אבניים.

קבוצת כלים אחרת הם 'כלי שחור על-גבי אדום' שעוטרו בפסים אדומים ושחורים על רקע אדום או חום בהיר ממורק היטב.

כלי חרס מבית הקברות באכזיב, באדיבות רשות העתיקות

משחקים וצעצועים

הממצא הארכאולוגי והמקורות הכתובים מעידים כי בתרבות הפנאי של מבוגרים וילדים בעולם העתיק היה מקום נכבד למשחקים ולשעשועים מסוגים שונים. מבוגרים וילדים נהנו ממשחקים והשתעשעו בתחרויות ספורט, משחק בחיות מחמד, מחול שירה ונגינה בכלים שונים. צעצועי הילדים כללו בובות (השונות בצורתן מאלילות פריון), חפצי יום־יום זעירים, דמויות זעירות של בעלי־חיים, צעצועים על גלגלים ועוד.

משחקי לוח היו בין המשחקים הקדומים ביותר והמקובלים ביותר בעולם העתיק. על תפוצתם הרבה מעידים לוחות משחק, אבני משחק, קוביות, אסימונים וחפצים אחרים ששמשו כאבני משחק, כגון אסטרגלים, עצמות אחרות ומקלות, שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות ברחבי המזרח הקדום.

יש לציין כי לא תמיד אפשר לקבוע בוודאות אם חפץ מסוים שימש כצעצוע או כחפץ פולחני, שימושי, או אחר.

התרבות האטרוסקית

ראשיתה של התרבות האטרוסקית במאה הח' לפסה"נ במרכז איטליה. היא מתייחדת בתרבות החומרית ובשפה האטרוסקית, שעליה ידועים פרטים מעטים בלבד. האטרוסקים יצרו את התרבות המפותחת ביותר באיטליה עד לתקופה הרומית. על אף ההשפעה היוונית החזקה, מעידים הכתובות וממצאים אחרים שהאטרוסקים לא היו יוונים במקורם. עיקר הממצאים הארכיאולוגיים האטרוסקיים נתגלו בקברים מפוארים, שבהם נמצא שפע של חפצי מתכת וקרמיקה, ברמה אמנותית וטכנית גבוהה. התצוגה כוללת מבחר של פיסול וכלי חרס אופייניים לתרבות זו.

משקולות

בימי קדם יוחדה מדידת הכמות באמצעות שקילה למתכות יקרות, כסף וזהב, ששימשו אמצעי תשלום קודם להמצאת המטבעות, וכן לשקילתם של מוצרים מיוחדים כגון תבלינים ותרופות. באוסף המוזיאון משקולות עשויות אבן, ברונזה, עופרת או זכוכית, שהשתייכו למערכות שקילה שונות שהיו נהוגות בארצות המזרח הקדום למן התקופה הכנענית ועד שלהי התקופה הביזנטית.

למשקולות צורות מגוונות ובהן בולטת קבוצת המשקולות בדמות בעלי־חיים העשויות ברונזה או המטיט.

עוד קבוצה גדולה וחשובה באוסף היא קבוצת משקולות אבן מיהודה משלהי ימי בית ראשון (מאות ח'־ו' לפסה"נ). המשקולות בצורת כיפה והן נושאות אותו סימון, שלדעת החוקרים זוהי חרפושית מסוגננת המתארת את סמלה של ממלכת יהודה. אלו הן יחידות ה'שקל' (1 שקל = 11.3 גרם) שנקבעו על בסיס 4: 2, 4, 8, 16, 24, 40. יחידות המשקל נקבעו על בסיס זה כנראה כדי להתאים למערכת השקילה שהייתה נהוגה במצרים, שעמה היו ליהודה קשרי מסחר בפרק זמן זה. בהעדר ספרות ביהודה, סומנו הסימונים על המשקולות בכתב המצרי ההיראטי.

משקולות אבן מיהודה, התקופה הישראלית (הברזל) המאוחרת

יחידות משקל אחרות היו 'בקע', 'נצף', ו'פים', שמות המייצגים את ערך היחידות ומופיעים על המשקולות בכתב העברי הקדום. יש סבורים שמשקולות אלה מייצגות מערכות שקילה שונות שהיו בשימוש ביהודה, ויש הרואים בהן מערכת שקילה אחידה המבוססת על השקל ומרכיביה הם שקל, נצף, פים, בקע וגרה.

מערכת שקילה זו, שראשיתה במאה הח' לפסה"נ, יצאה משימוש בשנת 586 לפסה"נ עם חורבן בית ראשון ואובדן עצמאות יהודה, ואת מקומה תפסה מערכת השקילה הבבלית־פרסית.

חותמות שמים מערביים

חותמות כתובים אלה, מהמאות ח'-ו' לפסה"נ, מאירים תחומים שונים הקשורים בחקר
קדמוניות ארץ-ישראל והארצות השכנות, כגון התפתחות הכתב, הלשון, אוצר השמות, המנהל, החברה, הדת והאמנות.

נוסף על החותמות העבריים, האוסף כולל גם חותמות פניקיים, עמוניים, מואביים, אדומים וארמיים. תפוצתם הרחבה של החותמות העבריים בהשוואה לכלל החותמות השמיים המערביים היא עדות לכך שהקריאה והכתיבה היו נחלת רבים בחברה הישראלית.

החשובים שבין החותמות העבריים הם אלה הנושאים תארים, המעידים על תפקידו של בעל החותם במנהל הממלכה. נדירים הם החותמות שהיו שייכים לנשים ולכן נודעת חשיבות רבה לשבעת החותמות באוסף הכט, שהיו שייכים לנשים. חותמות אלה מעידים על מעמדן החברתי ועל זכויותיהן המשפחתיות של הנשים בחברה השמית המערבית בתקופת המקר

חותם דמוי חרפושית עשוי אבן גיר חומה. כתובת עברית: לפדיהו בן המלך. מעוטר בדגם כותרת פרוטו-איאולית. המאות ה-ז' לפסה"נ

נר השמן

בתחילה היה נר השמן, ששימש בבתים, במקומות פולחן ובקברים, קערת חרס פשוטה שמולאה בשמן ובו טבול פתיל שהודלק למאור. הפתיל נעשה מחומרים שונים, בעיקר מהצומח. בהמשך, נצבטה קלות שפת הקערה כדי לייצב את הפתיל בשקע שנוצר. במרוצת השנים הפכה הצביטה לפִיָה של ממש. מסורת הנר הצבוט נמשכה עד שלהי התקופה ההלניסטית. בתקופה זו הפכה הצביטה לקיפול שני חלקי השפה, באופן שהם נגעו זה בזה והכלי הפך לבית קיבול בעל חדק.

במקביל התחיל להתפתח הנר הסגור, היצוק בדפוס, שלו פיה מוארכת וגוף חלול בעל פתח. נר זה נעשה משני חלקים שהוצמדו. לאחר הצמדתם נעשו שני נקבים בחלק העליון, האחד שימש ליציקת שמן לתוך המיכל והאחר באזור המוארך, להכנסת הפתיל. מתקופה זו ואילך נוצלו פני השטח של הנר לעיטור בדגמים מגוונים. מרבית הנרות הקדומים עשויים חרס, אך היו גם נרות שנעשו ממתכת ומזכוכית.

נרות יהודיים

מהתקופה ההלניסטית ואחריה, מתגלים בארץ־ישראל נרות שמן שנעשו לשימושם של יהודים. נרות אלה נמצאו ביישובים ובקברים יהודיים, והם עוטרו בסגנון שתאם את רוח האמונה היהודית.

הנרות היהודיים מתחלקים לכמה קבוצות:

נרות הרודיאניים
התקופה הרומית (מאה א' לפסה"נ – ראשית מאה ב' לסה"נ) נרות אלה נעשו מימי שלטון הורדוס ועד סוף מרד בר־כוכבא (135 לסה"נ), כך שהנר המכונה 'נר הרודיאני' אינו חופף את זמן מלכותו של הורדוס (40־4 לפסה"נ). נר זה שכיח ברוב האתרים בני התקופה בעיקר באזור יהודה. הוא נר סגור שיוצר בבתי היוצר על גבי אובניים.
על־פי רוב, הנרות ההרודיאניים הם חסרי עיטור, בניגוד לנרות הרומיים מאותה תקופה.
את מיעוט העיטור נוהגים לייחס להקפדה במצוות שנהגו בה היהודים באותה עת

נרות הדרום
התקופה הרומית (סוף מאה א' – אמצע המאה ב' לסה"נ) נרות אלה התגלו במערכות מסתור ובמערות מפלט במדבר יהודה ובשפלת יהודה, והיו בשימוש האוכלוסייה היהודית בפרק הזמן שבין מרידות היהודים ברומאים. העיטורים המיוחדים לנרות אלה משקפים הווי חקלאי וכן כמיהה וגעגועים לירושלים ולמקדש.

נרות עבר־הירדן
התקופה הרומית (מאות א' – ב' לסה"נ).
נרות אלה דומים בצורתם לנרות הדרום. הם שימשו את האוכלוסייה היהודית של גרש וסביבותיה, שכנראה העדיפה נרות כדוגמת אלה שיוצרו ביהודה. מבחר הדגמים שעיטרו את הנרות שיוצרו בעבר־הירדן היה מצומצם וכלל בעיקר דגמים צמחיים, כגון עלים, אשכולות גפן, ענבים ורימונים.

נרות בית נטיף
סוף התקופה הרומית-ראשית התקופה הביזנטית (סוף מאה ג' – ראשית מאה ד' לסה"נ) אחת הקבוצות המעניינות ביותר של נרות ארץ־ישראל, מצטיינת בקווי אופי ברורים ומוגדרים, המעידים שהם נעשו באותו בית מלאכה. הנרות נקראים על שם האתר שבו נתגלו לראשונה – בית נטיף שבשפלת יהודה. לכל הנרות מקבוצה זו משותף העיצוב והעיטור שנעשו בהקפדה רבה. הם מעוטרים בעיטור צפוף רב-דגמים, ובהם גם סמלים יהודיים.

נרות מעוטרים במנורה בת שבעה קנים
התקופה הרומית־ביזנטית המנורה מתוארת עם מספר קנים גדול או קטן מהמספר שבע, שכן על־פי התלמוד (מנחות כח ע"ב; ראש השנה כד ע"א) אסור היה לחקות את מנורת שבעת הקנים שהייתה במקדש. רק החל מהמאה הג' לסה"נ מופיע דגם המנורה בעלת שבעה קנים, כסמל להתחדשות ולגאולה.

ירושלים – חפירות הר הבית

במשך שנים רבות לא התאפשר לקיים חפירות ארכיאולוגיות מסודרות בירושלים; אלה החלו רק במאה הי"ט ונערכו בכמה אתרים ותחת מגבלות רבות. על אף הנסיבות המקשות, נתגלו בחפירות שרידי יישוב החל מהתקופה הכלקוליתית ועד ימינו. רבים מסודותיה הארכיאולוגיים של העיר נשארו חתומים עד מלחמת ששת הימים, אך מאז נערכו בעיר חפירות ממושכות ויסודיות שהתמקדו, בין השאר, באזור הכותל המערבי והכותל הדרומי של הר הבית, ברובע היהודי, באזור מגדל דוד, בהר ציון ובעיר דויד. החפירות הארכיאולוגיות, בהן נתגלו ממצאים רבים מתקופות שונות ובעיקר מתקופת הבית הראשון והבית השני, חושפות את עברה המפואר של העיר.

אבן מגולפת משער חולדה בהר הבית. באדיבות רשות העתיקות

ממצאים מימי הבית הראשון

שרידי ירושלים מימי בית ראשון התגלו בחפירות שונות: בעיר דויד, ברובע היהודי, ליד הר הבית ובהר ציון. עיקר הממצאים הם מן השלבים המאוחרים של תקופת ממלכת יהודה (המאות ח'–ו' לפסה"נ). מקור הממצאים שלפנינו בהריסות בניין מפואר ששרידיו נחשפו בחפירות ליד הר הבית. הקעריות הממורקות להפליא מעידות על רמה גבוהה של קדרות ועל מעמדם של תושבי הבית. שלושת הקנקנים, ששימשו אולי להחסנת שמן, הם רק מדגם מתוך קבוצת קנקנים גדולה מאוד שנתגלתה במרתף הבית. ארבע הקדרות הגדולות נתגלו כשהן הפוכות בערמה, ככל הנראה בצורה שבה השאירו אותן בעליהן האחרונים. הבניין עצמו נהרס בחורבן העיר בשנת 586 לפסה"נ.

קדרות, נמצאו הפוכות זו על זו. מאות ז'-ו' לפסה"נ. באדיבות רשות העתיקות.

ממצאים משלהי ימי בית שני

שפע רב של ממצאים משלהי ימי בית שני נחשפו בחפירות שונות בירושלים. הממצאים שבתצוגה נתגלו בחפירות שערך פרופ' בנימין מזר סמוך להר הבית. בולטים בהם הפריטים הארכיטקטוניים הקשורים במפעל הבנייה של הורדוס. בניית חומות הר הבית ושעריהם הייתה חלק ממפעל חידוש המקדש. שרידים מפוארים משערי חולדה המוצגים כאן מעידים על פארה של העיר בתקופה זו. בולטים במיוחד הם חפצי היום-יום העשויים אבן גיר רכה (קירטון) המעידים על תעשיית אבן מפותחת בירושלים. השימוש הנפוץ בכלי האבן קשור, ככל הנראה, לחוקי טומאה וטהרה באותה תקופה. הכלים האופייניים הם אגנים (כלי קיבול), שולחנות ושעוני שמש.

גלוסקמאות יהודיות. מאה א' לפסה"נ – מאה א' לסה"נ

בקברי משפחה חצובים בסלע שנתגלו בירושלים וסביבותיה וביריחו, נמצאו גלוסקמאות – מכלי אבן, ששימשו לקבורה של ליקוט עצמות. בגלוסקמאות הוטמנו עצמות נפטרים יהודיים שהובאו לקבורה שנייה, מנהג שרווח בתקופה זו, והתקשר לאמונה היהודית המתחזקת בדבר תחייתו של כל נפטר בגופו, מתוך שלדו (משנה, סנהדרין ו, ה-ו; בבלי, סנהדרין מז, ע"ב). הגלוסקמאות מגולפות באבן מקומית רכה (קירטון) ומרביתן אינן מעוטרות. העיטור, אם הוא מצוי, נעשה בגילוף, בחריתה או בצביעה. דגמי העיטורים שעל הגלוסקמאות מגוונים, והם כוללים דגמים צמחיים, גיאומטריים ואדריכליים. על חלק מהגלוסקמאות כתובות בעברית, ארמית או יוונית, המציינות את שם הנפטר. על אחת הגלוסקמאות בתצוגה מופיעה כתובת בארמית, שנחרתה מעל לעיטור, המציינת את שם הנפטר "יהודה בר יהוחנן בר יתרא".

קפריסין

קפריסין השוכנת באגן המזרחי של הים התיכון, הושפעה מתרבות יוון מצד אחד, ומתרבות פניקיה מהצד האחר. שילוב של שתי אלה הוליד תרבות עשירה ומגוונת שרמתה הטכנולוגית והאמנותית גבוהה במיוחד.
תרבותה של קפריסין השפיעה לא מעט על התרבות החומרית של ארץ-ישראל. על הקשרים ביניהן מעידים הממצאים הארכאולוגיים העשירים שמקורם מקפריסין ונתגלו בחפירות בארץ.

מטבעות היהודים

אוסף המטבעות הוא אחד המרכיבים החשובים באוסף הכט.
האוסף כולל מטבעות שנטבעו בידי השליטים היהודים בימי בית שני, החל מימי פחוות יהד הפרסית (באמצע המאה הד' לפסה"נ בקירוב) וכלה במטבעות בר־כוכבא (132־135 לסה"נ). מרשימים במיוחד הם השקלים וחצאי השקלים מימי המרד הגדול, והסלעים והדינרים שהוטבעו בימי מלחמת בר־כוכבא. מטבעות אלה עוטרו בדגמים נפוצים באמנות היהודית, כגון רימונים, אשכול ענבים, גביעים וכלי נגינה.

אוסף המטבעות כולל את האוסף הגדול והחשוב ביותר של דיוקנאות שליטים יהודיים מתקופת בית שני. על מטבעות אלה מוטבעים דיוקנאות של שליטים מבית הורודוס ובראשם המטבעות המרשימים הנושאים את דיוקן אגריפס הראשון.

באוסף השלמות מעניינות של מטבעות לא יהודיים, אך הנוגעים להיסטוריה היהודית, כגון מטבעות "יהודה השבויה", שטבעו הרומאים לאחר שהחריבו את ירושלים בשנת 70 לספירה.

שבעת המינים

שבעת צמחי השדה והכרם שנשתבחה בהם ארץ־ישראל מפורטים בספר דברים (ח:8): "ארץ חטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מביאים פירות שהבשילו משבעת המינים.שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמרים שימשו לעתים קרובות כמוטיבים בעיטור בתי כנסת וחפצי יום־יום באמנות היהודית הקדומה. הם מופיעים על מטבעות, חותמות, טבעות, נרות, תכשיטים, כלי זכוכית ועוד.

מצרים

במצרים המבודדת, המוקפת מדבריות ממזרחה וממערבה וים בצפונה, נוצרה תרבות מפוארת ומפותחת. ניתן לשער שעושרו של הנילוס ושפעת היבולים הביאו לשגשוג תרבותי בארץ זו במשך למעלה משלשת אלפים שנה.

המחקר הארכאולוגי של מצרים החל כבר לפני מאתיים שנה ותוצאותיו מאירות את עברה המפואר. מצרים קשורה לכמה פרשיות נכבדות בתולדות ארץ-ישראל ועם ישראל, והממצאים שנתגלו בה הם על כן אמצעי חשוב להבנת הארכאולוגיה של תקופת המקרא.

תכשיטים

יצר הקישוט היה מן הבולטים ביצריו של האדם הקדמון והביא ליצירת תכשיטים שנועדו לעיטור ולמשיכת תשומת לב. גם שימוש מאגי בתכשיטים נודע בקרב החברות הקדומות ולפעמים נועדו אלה לבטא עושרו ומעמדו של העונד אותם, גבר או אישה.

עם התפתחות האנושות נעשה עיבוד התכשיטים מתוחכם והגיע להישגים מרשימים הן מבחינת העיצוב והן מבחינת דרכי העיבוד. עקב ממדיהם הקטנים, השתמרות התכשיטים, בהשוואה לממצאים רבים אחרים, היא טובה ולכן הם משמשים חומר חשוב להבנת התרבויות והמנהגים הקדומים.

ידית נר שמן מברונזה בדמות עלה גפן, מאות א' לפסה"נ – מאה א' לסה"נ	גפן: ארץ־ישראל הייתה ידועה מאז ומתמיד בכרמיה ובתוצרתם. הגפן סימלה את פוריות הארץ ועם ישראל נמשל לגפן שניטע על־ידי האל. הגפן, האשכול, העלים והקנוקנות היו שכיחים כדגמי עיטור. הענבים שסימלו שמחה וחיי נצח, עיטרו את מטבעות החשמונאים ובר־כוכבא, וכן עוטרו המטבעות במנורות שמן. העיטורים נועדו להזכיר את בית המקדש, שבו ניצבה גפן עשויה זהב, שהתקין הורדוס בפתח קודש הקדשים. דגם הגפן מופיע בעיטורי בתי כנסת קדומים, על ארונות קבורה ועוד.
כלי דמוי רימון בעל מסננת וחדק, התקופה הישראלית (הברזל) המאוחרת	רימון: פרי הרימון הגדוש בעסיס ומרובה בגרעינים היה סמל מקובל לפריון האדם, החי והצומח, משום כך עוצבו כלי פולחן, כגון כדים, תליונים ושרביטים בדמות פרי הרימון. כך למשל עיטורים בצורת רימון קישטו את שולי בגדו של הכוהן הגדול, ורימוני נחושת עיטרו את יכין ובועז – העמודים שניצבו בחזית המקדש.
אבן גיר מעוטרת בעלי תאנה, בית הכנסת בכפר נחום, מאות ד'־ו' לסה"נ	תאנה: במקורות היהודיים משמשת התאנה חלק מדימוי המתאר חיי שלווה ושקט: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד: 4). במקרא קושרים משלים ודימויים רבים את התאנה עם עם ישראל, ופרותיה הם אחד הפרות המייצגים את תנובת הארץ. בעקבות המסורת היהודית המזהה את עץ הדעת עם התאנה, היא אף נקשרת לתורה.
חרס מעוטר בזר ענפי זית (בשורה הראשונה), בזמורות גפן (בשורה האמצעית), ובענף עץ רימון (בשורה התחתונה) תקופת המשנה (התקופה הרומית המאוחרת)	זית: הזית ירוק־העד, הקשור קשר אמיץ עם ארץ־ישראל שהיא בית גידולו המקורי, היה משל ליופי, פוריות וחוסן וסימל את השלום והתקווה, החכמה והאושר. הוא נזכר במקורות היהודיים פעמים רבות והיה מוצר ייצוא ראשון במעלה של ארץ־ישראל. פריו ושמנו שימשו בדרכים רבות ושונות את תושבי הארץ לאורך דורות.
בקבוק זכוכית דמוי פרי התמר, מאות ב'-ג' לסה"נ	תמר: התמר, מעצי הפרי הקדומים ביותר בארץ־ישראל, היה מרכזי בכלכלת תושבי האזור. ענפי התמר מסמלים את תנובת הארץ השופעת, אך גם את נדודי עם ישראל במדבר, מכוח העובדה שהלולב נמנה עם ארבעת המינים המשמשים בחג הסוכות. פיתוחים בדמות מקלעות של ענפי תמר נמנו עם עיטורי הכתלים במקדש שלמה. התמר שימש השראה לעיצוב כותרת עמוד בתקופה הישראלית (הברזל) המאוחרת הנקראת 'כותרת התימורה', שעיטרה ארמונות ומבני ציבור.
גמה גנוסטית מאבן ציפחה, המתארת אדם קוצר שיבולים, תקופת התלמוד (התקופה הביזנטית)	חיטה ושעורה: בימי קדם שימש הדגן מרכיב עקרי בתזונת האדם. עובדה זו נוסף על התופעה של נביטת זרעי הדגן היבשים באדמה, עשתה אותו לסמל של שפע חקלאי ותחייה. העיטורים בדגם השיבולים היו שכיחים באמנות היהודית בתקופה של מלחמות היהודים ברומאים והם ביטאו תקווה לתחייה לאומית.