ציור צרפתי

קבוצה חשובה באוסף האמנות של מוזיאון הכט היא עבודות של ציירים יהודיים מאסכולת פריס. 'אסכולת פריס' הוא מונח המבחין בין האמנים המקומיים הצרפתים הידועים בשל כולל האסכולה הצרפתית, לבין האמנים הזרים שחיו ויצרו בפריס בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים. אמנים אלה נמשכו לבירת האמנות של התקופה כדי ללמוד בה ולחוות את אורח החיים המקומי שהזין את האמנות הצרפתית הגדולה. רבים מאמנים אלה היו יהודים, ומתוכם רבים באו ממזרח אירופה. אמני אסכולת פריס הושפעו במידה ניכרת מהזרמים האמנותיים הרווחים באותה תקופה כמו הפוביזם, הקוביזם והסוריאליזם, אך שלא כעמיתיהם הצרפתים, הם היו משוחררים יותר מכבלי מסורות באמנות, דבר שהקל עליהם לפתח סגנונות בעלי חותם אישי בולט. יחד עם זאת, תכונה משותפת האופיינית לרוב אמני אסכולת פריס היא דבקותם באקספרסיביות, בביטוי של נושאים רגשיים ושל אווירה או ראייה סובייקטיבית. 

סוטין חיים

נולד בסמילוביצ'י, ליד סמולנסק ב־1894 – נפטר בפריס ב־1943

מודיליאני אמדאו

נולד בליבורנו ב־1884 – נפטר בפריס ב־1920

מודילאיני נולד בליבורנו שבאיטליה למשפחה יהודית ספרדית דלת אמצעים אך בעלת מסורת תרבותית עשירה. הוא הגיע לפריס בגיל 22 לאחר שמונה שנים של הכשרה אקדמית באמנות, היה חדור הערכה רבה לגדולי האמנות של המאות שעברו, והתעניין מאוד בספרות ובמיוחד בשירה. מודיליאני התגורר במונמרטר, למד באקדמיה הפרטית של קולורוסי והרבה להשתתף במפגשים של אמנים ומשוררים מהאוונגרד.

לא פעם נאמר שהוא העריך מאוד את מאטיס ואת פיקאסו, אולם חוקרים טוענים שבאמנותו לא הייתה התייחסות לפוביזם או לקוביזם. מודיליאני העריץ את הציירים האיטלקים של המאה הארבע־עשרה, במיוחד את האסכולה של סיינה, וכן התעניין באמנות פרימיטיבית בכלל ואפריקאית בפרט. האחרונה הייתה "להיט" באותה תקופה, וסביר להניח שמודיליאני ראה את תערוכת האמנות האפריקאית שהוצגה בטרוקדרו ב־1906.

בסתיו 1907 פגש מודיליאני רופא צעיר בשם ד"ר פול אלכסנדר, שקנה את מרבית ציוריו המוקדמים. הרופא הזמין אותו לבוא לעבוד במושבת האמנים שהקים ברחוב "הדלתא". לשניהם היה עניין משותף בספרות ובשירה, ועד מהרה הפכו לידידים טובים. ניתן להגדיר את עבודתו של מודיליאני כגרסא אישית של אקספרסיוניזם. ההיבט האקספרסיוניסטי בעבודתו הוא העיסוק בנושאים החודרים לנבכי הנפש, שלעתים קרובות נוגעות בכאב של הקיום האנושי, ושימוש מרובה בקווי מתאר חדים וצירופי צבעים דיסוננטיים. הוא פיתח סגנון אישי מאוד של צורות מוארכות ומפושטות שיוצרות תחושה של חיוניות ריתמית וחינניות קווית. מודיליאני מת בינואר 1920 בגיל 37 משחפת שהחריפה בשל צריכת אלכוהול וסמים. סוחרי האמנות, שבלמו את עליית מחירי ציוריו בחייו, פתחו במשא ומתן על רמת מחירים גבוהה יותר בעודם עומדים סביב קברו הטרי.

על "דיוקן מוד אברנט" ו"עירום עם כובע" מתוך: קטלוג מוזיאון הכט – אוסף האמנות, מאת לידיה גורוב.

דיוקן של מוד אברנט, 1908 שמן על בד מצויר בצידו האחורי של עירום עם כובע	עירום עם כובע, 1908 שמן על בד, בצידו האחורי של ציור זה נמצא דיוקן של מוד אברנט

הדיוקן הנעלם

הערה מאת עפרה גורי־רימון (2012)

הקטלוג "מוזיאון הכט, אוסף האמנות" מאת לידיה גורוב (עריכה: אסתר לוינגר), יצא לאור בשנת 1999. בקטלוג זה לא נכתב מאומה בהקשר לעובדה שהציור "דיוקן מוד אברנט" שצייר מודליאני בשנת 1908 צויר במהופך ביחס לציור "ערום עם כובע" שעל צידו האחר של הקנבס, ושצויר אף הוא בשנת 1908.

מאז היכנסי לתפקיד מנהלת ואוצרת מוזיאון הכט (אוקטובר 1989), הוטרדתי מהעובדה שמודליאני התעלם מהצופה הנאלץ להתבונן באחד משני הדיוקנאות במהופך.

לפני מספר שנים ביום בהיר אחד , ב־2002 בקרוב, נפתר המסתורין סביב הציורים. באותו יום תוך כדי הצגת הדיוקן של מוד אברנט לאורחים, הבחנתי בדיוקן אישה מתחת לשכבות הצבע המתארות את דיוקן מוד אברנט ובמהופך לו. בפרטי דיוקן זה ניתן להבחין במיוחד באזור הצוואר של מוד אברנט: זוג עיניים, גבות, אף, פה, קו מתאר הפנים וכובע אותו חובשת האישה על ראשה.

הייתה זו תגלית מרגשת, שאפשרה להבין את אשר ארע משני צידי הקנבס: תחילה צייר מודיליאני את "ערום עם כובע", לאחר מכן צייר מצידו השני של אותו קנבס ובאותו כיוון את דיוקן האישה הנראית עכשיו מתחת לשכבות הצבע של "דיוקן מוד אברנט". מסיבה כלשהי החליט לוותר על דיוקן זה – הוא טשטש אותו באמצעות מריחת שכבות צבע, ואז סובב את הבד כדי לצייר את דיוקן מוד על החלק הנקי והבהיר יותר של הקנבס. כתוצאה מכך התקבלו שני ציורים מהופכים זה ביחס לזה משני צידיו של אותו קנבס.

דיוקן של ג'ין הבוטרן עם כובע ומעיל, 1917 , עיפרון	אישה, ידיה שלובות על חזה או ראש של אישה, 1914 , עפרון	עירום בישיבה מסתרקת, 1917-1916 עיפרון

קורו ז'אן־בטיסט קמיי

נולד בפריס ב־1796 – נפטר בפריס ב־1875

ז'אן־בטיסט קמיי קורו, אמן ציורי נוף צרפתי מהמאה התשע־עשרה, למד אצל ז'אן־ויקטור ברטין ב"אקול דה בוזאר" בפריס. ואולם, המורה החשוב ביותר שהיה לו הוא הטבע עצמו, במיוחד האיל–דה–פראנס וסביבות פריס. כשביקר באיטליה בסוף שנות העשרים גילה את אפקט האור החזק והבהיר, אך משחזר לצרפת שב לצייר את השחר והשקיעה של איל–דה–פראנס.

קורו כתב ביומנו על העקרונות המנחים אותו בעבודתו, ומשם לקוח המשפט הבא: "…השאר את מראה המסה, הכוליות, שצדה את עינך, ולעולם אל תאבד את ההתרשמות הראשונה שצבטה את לבך". כדי לשמור על מרקם אחיד, נהג קורו להוסיף לכל צבע מעט לבן; אפילו לשחור. מעברים עדינים של אפורים, שהונחו על הבד בארוח קצבי, הקנו לעבודותיו איכויות מוסיקליות. ציירים צעירים ומבקרי אמנות רחשו אהדה רבה לקורו. האימפרסיוניסטים הושפעו ממנו מאוד, והוא, משנעשה חבר בצוות השיפוט של הסלון, תמך בציור שלהם.

שביל ביער, שמן על בד	נגן החליל מתחת לעצים, 1870 בקירוב, שמן על בד	אגמים בוויל דה אבריי, שמן על נייר מונח על בד

פיסארו קמיי ז'קוב

נולד בסט. תומס באיים הקריביים ב-1830 – נפטר בפריס ב-1903. 

פיסארו, אמן צרפתי גדול ממוצא יהודי, נשלח כאיש צעיר ללמוד עסקים בפריס, אבל התעניין יותר באמנות וב־1855 החל את לימודיו ב"אקדמי סוויס" בפריס ושם הכיר את קלוד מונה. פיסארו למד גם אצל קמיי קורו, שהשפיע עליו מאוד. ב־1870 ביקר בלונדון ושם פגש לראשונה את פול דוראנד־רואל, שתמך מאוחר יותר באימפרסיוניסטים ואף נעשה פטרונו ומכר עבורו את ציוריו. ב־1874 השתתף פיסארו בתערוכה הראשונה של הקבוצה שתיקרא מאוחר יותר האימפרסיוניסטים,

והיה היחיד שלקח חלק בכל שמונה התערוכות שלה. פיסארו שינה את סגנונו לעיתים קרובות. לאחר תקופה שבה צייר בדים בנויים בגושים בדומה לסזאן, שינה פיסארו כיוון, ובהשפעת מונה החל ב־1877 לעסוק באור. ב־1886־1885 אימץ את הטכניקה הדיויזיוניסטית, אך היא הייתה נוקשה מדי עבורו וב־1890 נטש אותה לטובת סגנון חופשי וספונטני יותר שהיה גם קרוב יותר לעבודותיו המוקדמות. פיסארו זכה למעט עידוד או תמורה כלכלית במהלך חייו. הוא נפטר ב־1903, כשהוא מותיר מאחוריו מורשת אמנותית לדורות והילה אישית של אדם אציל נפש, נבון וטוב לב.

עגלה עם עצים, 1863, שמן על בד	הדרך העתיקה בסתיו, פונטואז, 1877, שמן על בד	פינה בגן, שלג, ארניי, 1892, שמן על בד	איכרה עם קלשון, 1880 בקירוב, עיפרון על נייר	המשפחה הנודדת, 1896, ליתוגרפיה	נוף, שמן על בד

סרוזיה לואי פול אנרי

נולד בפריס ב־1863 – נפטר בפיניסטר ב־1927

סרוזיה, אמן צרפתי ותיאורטיקן אמנות, למד באקדמיה "ז'וליין" בפריס. ב־1888 שהה בפונט־אוון שם הכיר את גוגן. כשחזר לפריס ייסד את קבוצת הנבי, ששילבה אסתטיקה סימבוליסטית, קווים מתפתלים, דוגמת האר נובו, וצבעוניות אימפרסיוניסטית. בשל הנטייה לעסוק בתיאוריה, היה סרוזיה מודע לגישתו למבנה הציורי יותר מחבריו לקבוצה. מבחינתו הייתה האמנות קידוש של הטבע, ומישור התמונה היה "ביסודו משטח מצופה בצבעים המאורגנים בסדר מסוים".

הוא היה נושא דברה של האסתטיקה הסימבוליסטית והמייצג העקבי ביותר שלה.

טבע דומם עם קדרת מרק, 1900, שמן על בד	טבע דומם עם בצלים, 1896, שמן על בד	עצי תפוח בפריחה או הגגות הכחולים, 1891, שמן על בד

מאנה אדואר

נולד בפריס ב־1832 – נפטר בפריס ב־1883

אדואר מאנה, אחד האמנים הצרפתים החשובים ביותר במאה התשע־עשרה, למד שש שנים ב"אקול דה בוזאר" בסטודיו של תומס קוטור, וסיים את לימודיו ב־1856. הוא העריץ את ציירי המופת מהמאות הקודמות ובעת ובעונה אחת אהב מאוד את החיים המודרניים. בהדרגה חדרו אסתטיקה מודרנית וטכניקות גסות יותר לעבודתו, והוא המיר את ההדרגה הטונלית של המסורת האקדמית בניגודיות צבעונית רבת חיוניות. האימפרסיוניסטים העריצו את יכולתו לשחרר את עצמו ממוסכמות ספרותיות ומקביעות מוסריות וכן את הצבעוניות העזה של ציוריו.