"הנוף בחר בי" – אנה טיכו, דיוקנאות ונופים (2010)

אוצרת: עירית שלמון

אנה טיכו הייתה אישה רבת פנים. היא לא הייתה ילידת הארץ, אבל הייתה מעורה בה עד סוף ימיה, וכל ציורה עומד בסימנו של הטבע הארץ־ישראלי בכלל ושל הרי־יהודה וירושלים בפרט, אותם רשמה שוב ושוב במשך כשישים שנה.
שורשיה התרבותיים וחינוכה האמנותי מקורם באירופה, בווינה, שם התחילה ללמוד רישום כשהייתה בת שתים־עשרה. בסתיו 1912, כשהייתה אנה טיכו בת שמונה־עשרה, עלתה לארץ כדי להינשא לבן־דודה, רופא העיניים ד"ר טיכו.
בארבע השנים הראשונות לשהותה בירושלים לא הצליחה להעלות על נייר את התרשמויותיה. המעבר שעשתה אנה טיכו מנופי ילדותה הירוקים והשלווים באירופה אל נופי המזרח ואל אור השמש החזק, המעמעם את ניגודי הצבעים ואת קווי־המתאר של פרטי הנוף, אל מראה האנשים קשי־היום, העוני וההזנחה ברחובות ומחוזות שוממים רבים – מעבר זה היה לה חוויה משתקת. רק בשנת 1915, בבואה לדמשק עם בעלה, התחילה לרשום, והמשיכה בכך עם שובם לירושלים בשנת 1918.
בשנים הראשונות רשמה את מרבית רישומיה בעיפרון, ואלה מצטיינים בנאמנות לנושא המתואר ובדייקנות בפרטיו. היא גם רשמה דיוקנאות של בני אדם שנזדמנו לה הן במרפאתו של בעלה הן ברחובות העיר.
בשנות הארבעים ציירה גם בצבעי־מים פרחים, נופים של טבריה ויריחו ודמויות. כמעט שאין בנמצא ציורים בצבעי־מים של ירושלים, שאת נופיה, בשל אופיים וצבעם המיוחד, רשמה רק בגוני שחור־לבן. צבעיֿהמים, לדבריה, היוּ חלק קטן של עבודתה, מעין אתנחתא.
בשנות החמישים רכש הזוג טיכו בית במוצא שבמבואות של ירושלים, בין הרי־יהודה. כאן הייתה אנה קרובה ביותר אל נושא יצירותיה העיקרי – ההרים החשופים, הצמחייה והעצים הפזורים עליהם, והוואדיות שבתחתיתם.
מאמצע שנות החמישים עברה לצייר בסטודיו שלא הביא שינוי בנושא רישומיה. היא המשיכה לרשום את נופי הרי־יהודה, קטעי נוף, ערוצי גבעות, סלעים או חריצים באבן, אותם הכירה מהתבוננותה הממושכת. ההתכנסות בסטודיו שחררה אותה מהתלות הישירה בנוף והשפיעה על שינוי בסגנון הרישומים לכיוון של הפשטה. את מקום התיאור הדקדקני של מראהֿהעין ושל הרישומים המעובדים היטב תפס רישום חופשי יותר, של יריעות נוף רחבות על גבי ניירות גדולים יותר.
בשנותיה האחרונות השתמשה בחומרים חדשים נוספים והוסיפה לרישומי השחור־לבן גם נגיעות בצבעי פסטל, וכך העצימה את הרושם הצבעוני של הרישומים. היא רשמה את אותו הנוף במצבים שונים: ביום קיץ נעים, בשרב כבד או בסערה המאיימת עליו. בכל הרישומים יש ביטוי לסערות הרגש שלה, שהתעוררו נוכח הנושא המצויר. בד בבד חל מפנה, ורישומיה הצבעוניים והכמעט מופשטים נעשו לקטני ממדים עד מאוד, והיו לתמצית שבתמצית.
אנה טיכו לא יצרה אסכולה ולא העמידה תלמידים. היא תישאר בזיכרון התרבותי של אמנות הרישום הישראלי כמי שהייתה בעלת סגנון ייחודי, שבאמצעותו הצליחה למסור את מבוקשה: "אופי הנצח בולט בעירנו ירושלים, משהו מן המסתורין של עירנו, מסתורין של עולם אחר".
הדפס              
נופים, עבודות אחרונות, שנות ה-70 המאוחרות
פסטל
הרי יהודה, 1970 בקירוב
פחם ופסטל
ד"ר טיכו, 1956
דיות
העיר העתיקה, 1927
עיפרון
עץ זית, 1940
עיפרון וגיר
* כל העבודות על נייר
אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים
עיזבון אנה טיכו, ירושלים