ציירים יהודים באסכולת פריס (2001)

אוצרת: אסתר לוינגר

התערוכה הנוכחית מוקדשת לעבודות של אמנים יהודים ב"אסכולה של פריס" (l'École de Paris), שמקובל לכלול בה את כל האמנים הזרים בבירת צרפת, אך לעיתים תכופות נכללים בה רק האמנים היהודים. כל מי שמוצגים בתערוכה נמנעים מהפשטה, ורובם, מציגים מראה נאמן, אם כי מעוות מעט, של המודל החזותי - אדם, נוף, או דומם בחלל עמוק. הבדלים חשובים בין האמנים ניכרים בטיפול בחומר ובבחירת הצבעים. משטחי צבע חלקים, כחולים, אפורים וחומים בעבודות של מואיז קיזלינג לעומת משיכות מכחול קצרות ורוויות צבע צהוב, אדום וירוק בעיקר אצל חיים סוטין, מישל קיקוא ין ופינקוס קרמיין. המכנה המשותף לכל הציורים הוא העדר מוחלט של נושאים יהודיים או דמויות של יהודים, אולי כעדות לרצונם של אמנים אלה להיות בראש ובראשונה ציירים, ללא תוויות מזהות אחרות. התערוכה אינה מתכוונת להחזיר לאמנים את זהותם הדתית, היא רק רוצה להסב את תשומת הלב לאמנים שלא זכו בתערוכות רבות ולכאלה שעבודותיהם נעדרות מן הסקירות המקובלות על "האסכולה של פריס".
"האסכולה של פריס" היא כינוי בעל קווי מתאר רופפים, המצביע על האמנים הזרים שחיו ויצרו בפריס בשלושים השנים הראשונות של המאה העשרים. השם מבחין בין המקומיים, הצרפתים, הידועים בשם הכולל "האסכולה הצרפתית", לבין אלה שהתקבצו ובאו לפריס מכל קצות תבל, מארצות הברית ודרום אמריקה אבל בייחוד מארצות אירופה - איטליה, הונגריה, ליטא, ספרד, פולין, רומניה, רוסיה ושוודיה. עם "האסכולה של פריס" נמנו אמנים ידועים מאוד כמו אמדיאו מודיליאני וקיזלינג, וידועים פחות או כמעט אלמונים. היו בהם כאלה שבאו לפריס בעשור הראשון של המאה הקודמת כדי ללמוד את הסגנונות ששלטו בה באותה עת, הקוביזם והפוטוריזם, וכאלה שיצרו סגנון חדש, שנראה זר ומנוגד לרוח הצרפתית, סוטין, לדוגמה. נוכחותם של הזרים בפריס הורגשה היטב בכל תחומי התרבות. כתבי עת, בעיקר כאלה שהיו מוקדשים לאמנות חדשה, נוסדו בידי זרים או בשותפות עם זרים וסוחרי אמנות, זרים גם הם, ונטלו חלק חשוב בהפצת האמנות שנוצרה בפריס ברחבי אירופה ובארצות הברית. הצלחתה של האסכולה של פריס חייבת ללא ספק להיזקף לפעולתם של הזרים בעיר, והיא מעוגנת במידה רבה בתחייתה של זהות יהודית בעקבות פרשת דרייפוס ועליית הציונות.
בפריס שבין שתי המלחמות, אך גם היום, נושא הסיווג "יהודי" משמעות שלילית. האנטישמיות המסורתית התחילה לבטא את הפחד של השמרנים מפני המודרניות הטכנית, הכלכלית, החברתית והפוליטית שיוחסה ליהודים. היהודי הוא בעיניהם הזר החותר תחת אושיות התרבות הצרפתית בשם האמנות הבינלאומית. הרחיקו לכת במיוחד שמרנים שהתנגדו לאמנות המודרנית בכלל וכינו אותה יהודית. כך בעיני המבקר קמיל מוקליר האמנות המודרנית היא תולדה של קנוניה בינלאומית שקשרו סוחרים ומבקרים יהודים נגד השאיפות האתניות של צרפת. השנאה עמוקה עד כדי הקבלה בין רצח ישו לבין "רצח" הציור הצרפתי למען רווח כלכלי בידי אנשים חסרי תרבות וכשרון יצירתי. הרעיון שהעמים השמיים, דהיינו יהודים, נעדרים כוח יצירה מלווה את האנטישמיות בצרפת מאז אמצע המאה ה-19. לדעת מגני טוהר הגזע והתרבות, היהודים רחוקים מאמנות. לדברי מבקרים ותאורטיקנים בשנות העשרים, בפריס אמנם הולכים ומתרבים הציירים היהודים, אבל השאלה אם קיימת אמנות יהודית מיותרת, מפני שהיהודים אינם חסרים רק חוש של צורה, שעליו מבוססת כל אמנות, אלא נעדרי כשרון פלסטי בכלל. הם סוחרים באמנות אבל לא יצרו אפילו יצירת מופת אחת. תערוכה זו אינה באה לסתור דברי בלע המבוססים על אידיאולוגיה גזענית ואין בכוונתה להבחין בין יהודים לאחרים, אלא רק להציג אמנים שעבודותיהם נעדרות לרוב מהבמה הציבורית.
הדפס