נר השמן

בתחילה היה נר השמן, ששימש בבתים, במקומות פולחן ובקברים, קערת חרס פשוטה שמולאה בשמן ובו טבול פתיל שהודלק למאור. הפתיל נעשה מחומרים שונים, בעיקר מהצומח. בהמשך, נצבטה קלות שפת הקערה כדי לייצב את הפתיל בשקע שנוצר. במרוצת השנים הפכה הצביטה לפִיָה של ממש. מסורת הנר הצבוט נמשכה עד שלהי התקופה ההלניסטית, בתקופה זו הפכה הצביטה לקיפול שני חלקי השפה, באופן שהם נגעו זה בזה והכלי הפך לבית קיבול בעל חדק. במקביל התחיל להתפתח הנר הסגור, היצוק בדפוס, שלו פיה מוארכת וגוף חלול בעל פתח. נר זה נעשה משני חלקים שהוצמדו. לאחר הצמדתם נעשו שני נקבים בחלק העליון, האחד שימש ליציקת שמן לתוך המיכל והאחר באזור המוארך, להכנסת הפתיל. מתקופה זו ואילך נוצלו פני השטח של הנר לעיטור בדגמים מגוונים. מרבית הנרות הקדומים עשויים חרס, אך היו גם נרות שנעשו ממתכת ומזכוכית.

נרות יהודיים

מהתקופה ההלניסטית ואחריה מתגלים בארץ-ישראל נרות שמן שנעשו לשימושם של יהודים. נרות אלה נמצאו ביישובים ובקברים יהודיים, והם עוטרו בסגנון שתאם את רוח האמונה היהודית.

הנרות היהודיים נחלקים לכמה קבוצות:

נרות יהודיים
נרות הורדוסיים

נרות הורדוסיים
התקופה הרומית (מאה א' לפסה"נ - ראשית מאה ב' לסה"נ)

נרות אלה נעשו מימי שלטון הורדוס ועד סוף מרד בר-כוכבא (135 לסה"נ), כך שהנר המכונה 'נר הורדוסי' אינו חופף את זמן מלכותו של הורדוס (4-40 לפסה"נ). נר זה שכיח ברוב האתרים בני התקופה בעיקר באזור יהודה. הוא נר סגור שיוצר בבתי היוצר על גבי אובניים. על-פי רוב, הנרות ההרודיאניים הם חסרי עיטור, בניגוד לנרות הרומיים מאותה תקופה. את מיעוט העיטור נוהגים לייחס להקפדה במצוות שנהגו בה היהודים באותה עת.

למעלה

נרות הדרום
התקופה הרומית (סוף מאה א' - אמצע המאה ב' לסה"נ)

נרות אלה התגלו במערכות מסתור ובמערות מפלט במדבר יהודה ובשפלת יהודה, והיו בשימוש האוכלוסייה היהודית בפרק הזמן שבין מרידות היהודים ברומאים. העיטורים המיוחדים לנרות אלה משקפים הווי חקלאי וכן כמיהה וגעגועים לירושלים ולמקדש.

למעלה

נרות הדרום
נרות עבר-הירדן

נרות עבר-הירדן
התקופה הרומית (מאות א' - ב' לסה"נ)

נרות אלה דומים בצורתם לנרות הדרום. הם שימשו את האוכלוסייה היהודית של גרש וסביבותיה, שכנראה העדיפה נרות כדוגמת אלה שיוצרו ביהודה. מבחר הדגמים שעיטרו את הנרות שיוצרו בעבר-הירדן היה מצומצם וכלל בעיקר דגמים צמחיים, כגון עלים, אשכולות גפן, ענבים ורימונים.

למעלה

נרות בית נטיף
סוף התקופה הרומית- ראשית התקופה הביזנטית (סוף מאה ג' - ראשית מאה ד' לסה"נ)

אחת הקבוצות המעניינות ביותר של נרות ארץ-ישראל, מצטיינת בקווי אופי ברורים ומוגדרים, המעידים שהם נעשו באותו בית מלאכה. הנרות נקראים על שם האתר שבו נתגלו לראשונה – בית נטיף שבשפלת יהודה. לכל הנרות מקבוצה זו משותף העיצוב והעיטור שנעשו בהקפדה רבה. הם מעוטרים בעיטור צפוף רב-דגמים, ובהם גם סמלים יהודיים.

למעלה

נרות בית נטיף
נרות מעוטרים במנורה בת שבעה קנים

נרות מעוטרים במנורה בת שבעה קנים
התקופה הרומית-ביזנטית

המנורה מתוארת עם מספר קנים גדול או קטן מהמספר שבע, שכן על-פי התלמוד (מנחות כח ע"ב; ראש השנה כד ע"א) אסור היה לחקות את מנורת שבעת הקנים שהייתה במקדש. רק החל מהמאה הג' לסה"נ מופיע דגם המנורה בעלת שבעה קנים, כסמל להתחדשות ולגאולה.

למעלה