קיסריה – עיר מסחר לחוף הים (1995)
אוצרת: רחל שקורי

קיסריה ונמליה (מתוך קטלוג התערוכה): אבנר רבן

קיסריה ונמליה (מתוך קטלוג התערוכה "קיסריה - עיר מסחר לחוף הים") פרופ' אבנר רבן קיסריה שלחוף הים נבנתה בידי הורדוס כעיר השוכנת לצד הנמל הגדול והמוגן, המאפשר לאניות לעגון בו בבטחה בכל מזג אויר. העיר נקראה כך על שמו של אוגוסטוס קיסר, ומכלול הנמל, כולל החלק העירוני שנסמך לו, נקרא 'סבסטוס' – זו המילה היוונית לתואר הלטיני אוגוסטוס ( - המפואר, הנעלה).
יוסף בן מתתיהו מתאר בפירוט רב את בניית הנמל והעיר ומסכם: 'את הנמל הקדיש המלך ליורדי הים באשר הם ואת העיר לתושביה'.
מכלול ה'סבסטוס' חפף כנראה את תחומי העיר ההלנסטית שקדמה לקיסריה – 'מגדל סטראון' – וחומה הפרידה בינו לבין קיסריה העיר. למגדל סטראטון היו שני נמלים קטנים, שנכללו בהיקף חומתה בהתאם למסורת של 'נמל סגור' (Limen kleistos), שהייתה נהוגה בערי הנמל בעולם ההלנסטי: נמל אחד בצפון-מערב העיר, סמוך למקום שנחשפו בו שרידי בית-כנסת – היחיד שנתגלה עד כה בקיסריה – המעיד על הימצאותה של שכונה יהודית באתר של מגדל סטאטון; הנמל האחר, בדרום-מערב, שופץ וחודש כבריכת הנמל הפנימי של 'סבסטוס'.
שילוב תיאוריו של יוסף בן מתתיהו עם נתוני המחקר הארכיאולוגי בים וביבשה, מאפשר לנו לשחזר את תכניתו של 'סבסטוס', את טכניקות בנייתו ואת הדרך שבה הופעל. בניית הנמל היתה מפעל הנדסי רב-תעוזה ובמסגרתו נבנו מזחים ושוברי גלים בים הפתוח, ואלה יצרו נמל שהגנתו מלאכותית. המזחים היו רחבים, מוצקים ומוגנים דים כדי שיוכלו לשאת עליהם את מרב פעילות הנמל – התקשורת כלי השיט, פריקה וטעינה, אחסון סחורות, אכסון מלחים וסוחרים, שירותי אחזקה והצטיידות, גביית מסים ושאר הפעילות המינהלית. שירותי הנמל והמיסוי היו הבסיס הכלכלי להחזר ההשקעה העצומה שהושקעה בבניית הנמל ואף הגדילו את הכנסותיו של הורדוס.
בניית המזחים החלה בהתקנת שלושה איים מלאכותים בלב ים; הראשון – במרחק של כחצי קילומטר מהחוף, בעומק מים של 6-5 מ' – נועד לשמש ראשו של המזח הגדול ביותר, זה שתחם את בריכת הנמל מדרום וממערב. אי זה נבנה על-ידי השקעת רפסודות עץ מלבניות זו ליד זו. הרפסודות נבנו על החוף והיו בגודל אחיד: 7×14 מ' כל אחת. שיטת הבנייה ואיכותה תאמו את מיטב הטכניקה של בניית אניות סוחר בעולם הרומי, וחומרי הגלם, עצי בניין, יובאו לשם כך מיערות האורן והערער של צפון איטליה. לאחר שהושלמה בניית הרפסודה, מולאה תחתיתה בתערובת של אפר וולקני, טוף, גיר כתוש וצרורות אבן – מלט ימי מיוחד, שפיתחו האטרוסקים באיטליה וכונה 'פוטצולנה' (על שם עיר הנמל פוטאולי שבצפון- מערב מפרץ נאפולי, שמשם הובא החומר הוולקני לתערובת). לתערובת זו הוסיפו מי ים שזירזו את התמצקותה לבטון קשה. לאחר שהתקשתה היציקה, הושטה הרפסודה לאתר הבנייה בלב ים ועוגנה בנקודה המבוקשת בעזרת שרשראות ברזל.
מסירות מטען שנצמדו לרפסודה הוסיפו כמויות של תערובת דומה (אך עם סיד במקום טוף) לתוך הרפסודה, או התבנית הצפה, עד שזו שקעה לאיטה ונחה על קרקעית הים. הקרקעית החולית רופדה מראש בשכבת חלוקים גסים, כדי שתשמש תשתית יציבה ליציקה. דפנות התבנית בלטו מעל לגלים גם לאחר שזו שקעה לקרקעית, ובשלב זה הושלם מילוי התבנית ב'פוטצולנה', עד שפתה. התהליך חזר על עצמו בכל תבנית,עד שנתקבל משטח רחב ויציב; שולי המשטח חוזקו בסוללות אבן, שהוסכמו לדפנות העץ מבחוץ – עבודה זו נעשתה בידי צוללים. באותה השיטה נבנה האי השני, במחצית אורכו של המח המתוכנן; מידותיהם של שני האיים המלאכותים היו כ-20×40 מ'. האי השלישי נבנה בנקודה שתוכננה להיות ראשו של המזח הצפוני, כ-80 מ' מדרום-מזרח לאי הראשון. בבניית האי הזה השתמשו בתבניות שונות במידות ובצורה. היו אלו מסגרות חסרות רצפה, 12×15 מ' כל אחת, ובעלות דפנות כפולות. את תערובת המלט המיוחדת יצקו ביבשה אל תוך הרווח שבין הדפנות. התערובת היתה בעלת משקל סגולי נמוך מאוד (0.6), ולאחר שהתייבשה והתמצקה השיטו את התבנית לאתר הבנייה. רק לאחר שספגה ה'פוטצולנה' מי ים לרוויה, היא נעשתה כבדה דיה, כדי להביא לשקיעתה של התבנית במקומה. בשלב זה מולא חללה הפנימי של התבנית בתערובת של צרורות אבן ומלט ימי עד לפני הים. האיים שימשו בסיס עבודה ונקודת מוצא לשישה צוותי עבודה, שעבדו להתקין קירות ים, זה מול זה. הקיר החיצוני נבנה באמצעות סדרה משולבת של תבניות עץ ממולאות 'פוטצולנה' וסוללות אבן ביניהן וסביבן. הקיר הפנימי, כעשרים מטר פנימה, ומקביל לקיר החיצוני, נבנה בנדבכים מסודרים של אבני גזית מכורכר מקומי, שהונחו ב'ראשים' בלבד. רוחבו של הקיר תאם את אורכן של אבני הבניין: 2.3 מ'. קיר זה שימש אחר-כך כשפתו הפנימית של רציף קשירת כלי השיט. החלל שבין הקירות המקבילים נותר לפרק זמן של כשנתיים-שלוש, עד שהחול המוסע בגלי הים הצטבר בתוכו ומילאו כמעט עד לפני הים. או-אז צופה מילוי זה בשכבה של צרורות אבן, שעליה נשענו הרציפים, קמרונות האחסון, מבני המינהלה וחומת הים ומגדליה. בשלב זה נבנה קיר ים נוסף, מקוטע וצר ביחס (6-4 מ'), מחוץ לתוואי המזח הראשי ובמקביל לו, במרחק כ-30 מטר. קיר זה בלט אך במעט מעל פני הים ושימש שובר גלים. שובר גלים מקוטע זה גרם שעוצמת גלי הסערות נשברה טרם שפגעה בחומת הים של המזח עצמו. בכך נמנעה סכנת ההתחתרות של זרמי המים מתחת לבסיס המבנה, ומה שחשוב עוד יותר – הרטבת הרציף והמחסנים בנתז מי ים.
פתח הנמל היה צר דיו כדי שניתן יהיה לפקח על תנועת כלי שיט אל הנמל ומתוכו ואף לסוגרו בשרשראותברזל, שנמתחו באמצעות גלגלות ענקיות. מחוץ לפתח הותקנו מגדלים יצוקים מעוטרים באנדרטאות ועליהם עזרי ניווט להכוונת הספינות לנתיב השיט הנכון אל הכניסה לנמל. בראשו של המזח המערבי הותקן ככל הנראה מגדלור גבוה. אורו, בלילה, ועמוד עשן, ביום, שימשו תמרור חיוני לציון מיקומו של הנמל עבור כלי שיט שהתקרבו מהים הפתוח אל החוף. כדי לעכב הצטברות סחף ולכלוך בבריכת הנמל, הותקנו תעלות לרוחבו של המזח הדרומי, במפלס גבוה אך במעט מעל פני הים. לתעלות אלו חדרו מי הגלים מבחוץ והוסיפו כל הזמן מים לתוך בריכת הנמל. עודפי מים זרמו אל הים דרך פתח הכניסה ושטפו את הנמל מלכלוך וסחף. זרם זה עיכב במידה רבה את חדירת הסחף מהים הפתוח אל תוך הנמל.
הנמל כלל לפחות שלוש בריכות – זו פנימה מזו – ורציפיו חולקו לפי סוגי כלי השיט, מטענם ויעדם. עיקר פעילותו של הנמל היתה בסחר מעבר ומתן שירותים לכלי שיט שהיו בדרכם ממצרים לרומא (וביניהם חנייה ממושכת בחודשי החורף, שבהם לא הפליגו אניות הסוחר בים). לפיכך היה חשוב שכל רכיבי פעילות הנמל ירוכזו על המזחים עצמם. עם זאת, ייתכן שסדרת הקמרונות שבחזית המערבית של 'במת המקדשים', היוותה אף היא חלק ממרכיבי הנמל – או כמחסני סחורות, או כ'מוסכים' לכלי שיט צבאיים (מידותיהם של קמרונות אלו, וכן של הקמרונות שמדרום לנמל, על יד החוף, בשטח KK, תואמים את המוכר לנו במחסות של כלי שיט צבאיים הנמלים אחרים מאותה תקופה).
רק פרק זמן קצר תפקד 'סבסטוס' כנמל ממלכתי, בנפרד מהמערכת העירונית של קיסריה, שבשנת 6 לספירה הפכה להיות בירת הפרובינקיה יודיאה (יהודה). לאחר חורבן הבית, בשנת 70 לספירה, הפך 'סבסטוס' להיות נמל עירוני. המעבר מנמל ממלכתי לנמל עירוני הביא לירידה דרסטית בהיקף פעילותו של הנמל ועד מהרה נתברר לתושבי קיסריה שאין בכוחם לתחזק נמל כה גדול. בנוסף לכך, החל חלקו המערבי של הנמל לשקוע, יחד עם קרקעית הים, והוא נעלם בהדרגה מתחת לפני הים. על המצב הזה מעידים שרידי כלי שיט שנטרפו על המזח השוקע. הטרופת הקדומה ביותר מסוג זה, שנתגלתה עד כה, מתוארכת לשלהי המאה הראשונה לספירה על סמך מטען מטילי העופרת שהיו בה, ועליהם שמו של הקיסר דומיטיאנוס (96-81 לספירה).
שרידי כלי חרס למיניהם ומטבעות שנמצאו בקרקעית הנמל, מעידים שהוא המשיך לשמש כמעגן לאניות סוחר, אבל בהיקף הולך וקטן, עד לסוף המאה השלישית, ושסחורות הובאו מכל ארצות הים התיכון ואף מפורטוגל וממרוקו.
בשנת 500 לספירה בערך ניסו לשקם את הנמל, ולו בחלקו, בתמיכת הקיסר הביזנטי אנסטאסיוס ובמימונו.
עדויות לשיפוץ זה נמצאו על גבי המזח הצפוני וממערב לו – עד סמוך לקצהו הצפוני של המזח המערבי.
כמות גדולה של קנקנים מסחריים – המתוארכים למאת השנים שלאחר מכן – נמצאה בקרקעית הים, ואף היא מעידה על תנופת סחר מחודשת זו. מהשלב הזה בתולדות קיסריה הביזנטית יש עדויות על קשרי מסחר עם מצרים – כפי שמעידים קנקנים וכלי חרס אחרים, שמקורם בארץ זו. ייתכן גם, שאסמים תת-קרקעיים, שהותקנו בעיר בתקופה ההיא, קשורים לפעילות המסחרית הזו (יצוא שמן זית ויבוא חיטה).
בריכת הנמל הפנימי נפגעה אף היא משקיעתם של שוברי הגלים והמזחים. משנחשפה הבריכה הזאת לגלי הים החל מצטבר בתוכה חול רב, וזה גרם לסתימתה המוחלטת כבר בראשית המאה השלישית לספירה. עד אז ניסו להעמיק את הבריכה ולפנות מתוכה את החול המצטבר, ואף הוסיפו מזחים לאורך שולי הבריכה במזרח, כדי ליצור מקומות שיטעון עם עומק מים סביר. עם פריצת הצבא המוסלמי אל העיר ננקטה כנראה פעולה מכוונת למילוי בריכת הנמל התיכונה (שחפפה בשטחה את תחומי הנמל של ימינו) בשפכים מהעיר (חומרי בניין, כלי חרס ואשפה אחרת), כדי להקשות על הצי הביזנטי לחזור ולכבוש את העיר. כמאה שנה מאוחר יותר – בראשית תקופת שלטון בית עבאס בקיסריה – נעשה מאמץ לפנות את החול שהצטבר עליהם, כדי לחזור ולהשמיש את בריכת הנמל, ועדות לכך מהווים עשרות אלפי מטרים מעוקבים של חומר שנכרה בקרקעית הנמל ונמצא שפוך בשתי ערמות ענקיות לאורך החוף של המפרץ הדרומי. ואולם עד כה, לא ידוע לנו על טיבו של הנמל בתקופה זו ועל מתקניו. ייתכן שימאי התקופה הסתפקו בהגנה החלקית שסיפקו המפרץ ושרידי המזח הטבוע שממערבו, כדי לעגון במרחק מסוים מקו החוף ולפרוק ולטעון את סחורתם בעזרת סירות משוטים. 'נמל' מסוג פשוט שכזה היה הטיפוס השכיח, עד לאחרונה, גם ביפו, בתל-אביב, בעזה ובאשקלון. מתקופת שלטון בית עבאס ועד לכיבוש העיר בידי הצלבנים, בשנת 1101, התעצמה בהדרגה פעילות הסחר הימי של קיסריה, כעדות כלי היבוא הרבים שנמצאו בחפירות. לשיאה הגיעה פעילות זו בתקופת השלטון הפאטימי, במחצית השנייה של המאה העשירית. כמו בשלהי התקופה הביזנטית, גם בפרק הזמן הזה היה הקשר המסחרי העיקרי עם מצרים. הדבר בא לביטוי באחוז הגבוה של כלי חרס שמקורם בארץ זו, ובהתקנה המחודשת של אסמי סחורות מדופני גזית ומרוצפי פסיפס בשטח הבנוי שסביב בריכת הנמל. אסמים אל הותקנו בטכניקה דומה מאוד לזו שהותקנו בה האסמים הביזנטיים, כ- 40 שנה קודם לכן.
נפילתה של קיסריה לידי הצלבנים קטעה את פעילות הסחר הימי של קיסריה. פעילות זו לא חודשה היות שבמאה ה- 13 לא הורשו תושביה האירופים של קיסריה לעסוק בסחר ימי – זכות זו היתה בלעדית לעכו.
כל מה שנותר מתקופה זו הוא רציף צר וארוך; רציף זה נבנה מעמודי שיש ופורפיר, שנקלטו משרידי העיר הביזנטית והונחו במקביל זה לזה על גבי הסלעים ושפכי אבני בניין. הרציף נבנה בצד הצפוני של בריכת הנמל התיכונה, עד למקום שעומק המים הספיק לספינה אחת להתקרב ולפרוק ולהעמיס נוסעים וסחורה.
בתקופה ההיא היה מפלס הים נמוך במטר אחד בערך ממפלסו בימינו, לעומת מפלס ים שהיה גבוה ממפלסו בימינו במחצית השנייה של האלף הראשון לספרה. המפלס הנמוך הקשה לא במעט על השמשתם המחודשת של מתקני נמל עתיקים.
הדפס