הנבטים בנגב (2003)
אוצרת התערוכה: רנטה רוזנטל-הגינבוטום

פתח דבר (מתוך קטלוג התערוכה): עפרה רימון, מנהלת ואוצרת המוזיאון

התערוכה 'הנבטים בנגב' מבוססת על הממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו בערי הנגב רחובות, שבטה, חלוצה, ממשית, עבדת וניצנה, ובאתרים נוספים, תחנות דרכים ומצודות לאורך 'דרך הבשמים', וליתר דיוק 'דרך הקטורת והתבלינים' הנבטית בנגב ובערבה. השרידים שנחשפו באתרים נבטיים אלה, והממצאים שהתגלו מחוץ לגבולות ארץ-ישראל ומיוחסים לנבטים, הם עדות לשגשוגם ולהצלחתם הכלכלית, שנבעה מהיותם חוליה מרכזית בסחר הקטורת והתבלינים, במיוחד בתקופות ההלניסטית והרומית. הצלחה זו השפיעה על תרבותם ועל אורחות חייהם, כך שמנוודים הם נעשו יושבי קבע ביושבים עירוניים. בעת העתיקה המאוחרת, בתקופה הביזנטית, עזבו הנבטים את אמונתם הפגאנית וקיבלו עליהם את הנצרות. השתרשות הנצרות בקרב הנבטים מוצאת את ביטויה בשרידי כנסיות מפוארות שנבנו בערי הנגב.
מיעוט המקורות הכתובים, שהותיר סימני שאלה רבים בנוגע לנבטים, והשרידים המרשימים של תרבותם החומרית, שנחשפו בעריהם ובייחוד בפטרה שבעבר הירדן, הציתו את דמיונם של רבים. זכורים הצעירים, שבשנות החמישים והשישים של המאה שעברה, הלכו שבי אחר מסתורי 'הסלע האדום' היא פטרה הנבטית, וסיכנו את חייהם כדי לחזות בקסמי המקום. זכורים גם הימים בהם נאסר להשמיע ברדיו את הפזמון 'הסלע האדום' (מילים חיים חפר, לחן יוחנן זראי) מחשש שיצית את דמיונם של צעירים העלולים לסכן את חייהם בהשפעתו. גם היום, לאחר שנות מחקר רבות, עדיין לא הוסר מעטה המסתורין ועדיין אין אחדות דעים בין החוקרים בסוגיות שונות הקשורות לתולדות הנבטים, ובהן סוגיית ההגדרה האתנית, נסיבות המעבר מפגאניות לנצרות, או נסיבות הופעתם על בימת ההיסטוריה במחצית השנייה של האלף הראשון לפסה"נ והיעלמותם במחצית השנייה של האלף הראשון לסה"נ .
כשעוסקים בנבטים בנגב אי-אפשר שלא להעלות על נס את מחקריו של פרופ' אברהם נגב, חוקר תולדות הנבטים. פרופ' נגב, מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הקדיש את מיטב שנותיו כחוקר לחקר הנבטים - היסטוריה, השפה, הכתב, המטבעות, כלי החרס, האמנות והאדריכלות הנבטית.
בתערוכה מוצגים כלי חרס, מטבעות, תכשיטים, בדים, סלים ועוד, כל אלה התגלו באתרי הנבטים בנגב והושאלו לתערוכה על-ידי רשות העתיקות. כמו-כן העמידה רשות העתיקות לרשותנ ו מכלול חשוב של ממצאים, ובהם בדים, מוצרי קליעה חבלים, וכלי חרס רבים, שמקורם בחפירות ההצלה בנגב שניהל ד"ר רודולף כהן בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים של המאה העשרים.
רקע הסטורי
מי היו הנבטים? קל יותר להגדיר מי הם לא היו: הם לבטח לא היו ישות אתנית, אומה, או מדינה במובן המודרני. תרבותם הייתה שילוב של מסורת בדואית נוודית וחברה הלניסטית עירונית.למעשה, זו דיכוטומיה בין בדואיזם והלניזם אשר מהווה תכונה אופיינית לתרבות זו. לשני סגנונות חיים אלה ייחודיות דומה, אף כי במזרח העתיק והמודרני כאחד ניתן למצוא כמה דוגמאות לדיכוטומיה של נוודות ואורבניזם, למשל, ערי המדינה ההלניסטיות-רומיות של פלמירה (תדמור) וחג'רה (אגרה), או ממלכות ירדן וערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. הנבטים הגדירו את עצמם על-פי שייכות שבטית ומשפחתית. הייתה להם תחושה עזה של חופש אישי והם ראו את עצמם כחברה של ערבים חופשיים שעבורם המלך היה ראשון בין שווים. הוא שלט על העיר פטרה בדומה לשליט הלניסטי, אך בה בעת נשאר השייח' של השבט. ואכן רוב האנשים שחיו בממלכתו לא היו נבטים. עם זאת, כתובות נבטיות נתגלו בשטחים שמעולם לא היו חלק מן הממלכה, ותוארכו לפרק זמן שהיא כבר לא היתה קיימת.
סופרים קדומים לא הבינו – בחלקו או במלואו – את השיכוב הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הנבטית. מקור אמין על החברה הנבטית מהמאה הא' לפסה"נ הוא ההסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס. הוא מספר: "... ארץ זו [ערביה] נמצאת בין סוריה לבין מצרים והיא מחולקת בין עמים רבים ולכל אחד מאפיינים מיוחדים לו. החבלים המזרחיים של ארץ זו מיושבים ערבים, המכונים נבטים. הם שוכנים בחבל ארץ שחלקו מדבר ומקצתו חסר מים, אף כי חלק קטן ממנו פורה" (הספרייה ההיסטורית, ב, 48, 1–2). על אורחות חייהם אומר דיודורוס: "הם אוהבי חירות בצורה יוצאת דופן" (שם, יט, 94, 1). "לכן שומרים הערבים היושבים בארץ זו ואשר קשה לנצחם במלחמה, על חירותם. זאת ועוד, הם מעולם לא הסכימו לקבל עליהם את עולו של שליט מארץ אחרת וכך ממשיכים הם לשמור על חירותם באין מפריע (ב, 48, 4). הכלכלה הנבטית מתוארת כך: "יש מהם המגדלים גמלים ואחרים מגדלים כבשים הרועות במדבר. אף כי יש שבטים ערבים רבים המשתמשים במדבר למרעה, הנבטים עולים על האחרים בעושרם, אף שאינם מונים יותר מעשרת אלפים נפש; ולא מעט מהם יודעים כיצד להוליך עד הים לבונה ומור ובשמים יקרי ערך שאותם הם מביאים מאלה המעבירים אותם בשיירות מהרץ המכוּנה ערביה אדומאיה" , כלומר "ערביה המבורכת".
בהתחשב בהשפעה הרבה של הכלכלה הנבטית ותרבותה, המידע ההסטורי מן המאות הג' והב' לפסה"נ הוא זעום. למעט איזכורו של חרתת, המלך הנבטי הראשון, ב- 169 לפסה"נ בערך, התקיים רצף מתמשך של שליטים מ- 120/110 לפנה"ס עד ל- 106 לסה"נ, שנת הקמה של פרובניקיה ערביה. שינויים טריטוריאליים ומנהליים אירעו באזור בשלהי המאה הג' לסה"נ בימי הקיסר דיוקלטיאנוס, ושוב בתקופה הביזנטית. דרום עבר הירדן, כולל פטרה והנגב נכללו בפרובינקיה פלסטינה טרטיה (=השלישית).
עם גילויה מחדש של פטרה בידי י"ל ברוקהרדט בשנת 1812 נעור העניין בנבטים ובתרבותם והניב יומני מסעות, תיאורים וסקרים של החורבות. בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1924, החלו חפירות ארכיאולוגיות בידי ג'ורג' ואגנס הורספילד מטעם מחלקת העתיקות של פלסטינה. מאז ועד היום מהווה פטרה מוקד למחקר ארכיאולוגי.
הדפס